צוואה סתומה - סעיף 33 לחוק הירושה

מאת: שלומי נרקיס, עו"ד ונוטריון

1. כללי

סעיף 33 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

 

"33. צוואה סתומה וכו'

הוראת-צוואה שאין לראות מתוכה למי ציווה המצווה או מה ציווה או שאין להבין משמעותה - בטלה."

 

הוראת צוואה שאין לראות מתוכה למי ציווה המצווה או מה ציווה או שאין להבין משמעותה - בטלה.

 

הביטוי "מה ציווה" שבסעיף 33 לחוק הירושה משמעותו שהצוואה אמורה לכלול הוראות מצוות, המסדירות את אופן חלוקת הרכוש. יש לראות מתוך הצוואה, מי יזכה ובכמה יזכה {ע"א 5694/94 איובי נ' שמואלי, פ"ד נ(4), 444 (1997)}.

 

הביטוי "אין להבין את משמעותה" שבסעיף 33 לחוק הירושה משמעותו שצוואה, אשר ניתן להבין את משמעותה על-ידי שימוש בכלים של פרשנות, לא תיחשב "סתומה" {עז' (משפחה ת"א) 105342/03 עזבון המנוחה ש' ב' ז"ל נ' ש' א', תק-מש 2007(2), 287 (2007)}.

 

בצוואה שאינה קובעת כלל את זהות הזוכה או זהות הנכסים שבהם הזוכה אמור לזכות, או שאין להבין את משמעותה, נשאלת השאלה - אם בית-המשפט יכול בעזרת פרשנות למלא את החסר, היינו לקבוע את זהות הזוכה או את זהות הנכסים על-פי ראיות חיצוניות במקום המצווה?

 

נראה כי אין ליתן לבית-המשפט סמכות כה מרחיקת לכת, כי אז בית-המשפט ייטול לעצמו סמכות שבעזרתה הוא יערוך את הצוואה עבור המצווה, דבר שלא יעלה על הדעת.

 

האלמנטים הקבועים בסעיף 33 לחוק הירושה, אין לראות למי ציווה המצווה, אין לראות מה ציווה המצווה, או אין להבין את משמעותה, הינם אלמנטים חשובים וחיוניים בצוואה.

 

כאשר אלמנטים אלה נעדרים, המסמך אינו יכול להיחשב כמסמך צוואה כלל. ומשכך מה ניתן לפרש או מה ניתן ללמוד מראיות חיצוניות?

 

כאשר מקרה כזה מונח לפנינו נראה כי נכסי העזבון יחלוקו לפי ההוראות על-פי הדין ומכיוון שכך, יש לראות באלמנטים המוזכרים לעיל כאלמנטים חיוניים וחשובים הנלמדים רק ממסמך הצוואה. 

 

פרשנות זו נלמדת מלשון הסעיף וממיקום הסעיף בסימן ב' לפרק שלישי לחוק הירושה הנושא את הכותרת "תוקף הצוואה". 

 

לשון סעיף 33 לחוק הירושה לא מותיר מקום לספק כי את האלמנטים המרכזיים שמרכיבים את הצוואה, ניתן ללמוד רק ממסמך הצוואה בלבד, ואל לו לבית-המשפט לנסח או להשלים את מה שאין או מה שלא נחשב כלל כמסמך צוואה, כדי להגדיר את זכות הזוכים או זהות הנכסים. 

 

בהוראות סעיף 33 לחוק הירושה גילה המחוקק את דעתו באופן ברור ונחרץ, כי בהיעדר המרכיבים האמורים בו, אין אפשרות להשלים את החסר. גם בית-המשפט לא יכול לצוות את מה שהמצווה לא סיים לצוות. 

 

בנקודה זו נעוץ ההבדל בין מסמך הצוואה לבין חוזה. בחוזה בית-המשפט רשאי לפעול על-פי הוראות סעיף 26 לחוק החוזים העוסק בהשלמת פרטים. לעומת-זאת, אין כל הוראה דומה בחוק הירושה וגם לא יכולה להיות הוראה דומה להוראות שבסעיף 26 לחוק החוזים.

 

מסמך הצוואה הינו מסמך אישי ביותר, המשקף את רחשי ליבו של האדם, את תוך תוכו, אשר חופש הציווי חל על מסמך זה, בכפוף למגבלות שבחוק הירושה. בית-המשפט, שלא כמו בחוזה, לא יכול להשלים את ההוראות עבור המצווה כשהמצווה לא ציווה בעצמו. 

 

למשל, כאשר המצווה התיימר לצוות את כל רכושו, אך רצון זה לא בא לידי מימוש שכן, לגבי פרטי רכוש מסויימים לא נקבעה כל הוראה מנחילה - עסקינן בצוואה סתומה.

 

דוגמא אחרת היא, מצווה, האומר בצוואתו, כי ברצונו להנחיל בצוואתו את כל רכושו, אך אינו קובע הוראות למי יונחל רכושו - אינו משיג את מטרתו - ודינו כדין מצווה, שלא עשה צוואתו ברכושו. גם במקרה זה, עסקינן בצוואה סתומה.

 

על-פי הוראת סעיף 33 לחוק הירושה, בית-המשפט נדרש להבין את הוראות הצוואה "מתוכה" ללא על ראיות חיצוניות. מתוך הסעיף עולה כי הסתום בצוואה או בהוראת הצוואה יכול להתייחס לזהות הזוכה, זהות הנכסים ובכלל לחוסר האפשרות להבין את משמעותה {ע"א 433/88 ישפה נ' בן דב, פ"ד מב(4), 601 (1989); ע"א 714/88 שנצר נ' ריבלין, פ"ד מה(2), 89 (1991)}.

 

נעיר כי מהות סעיף 33 לחוק הירושה עניינו סדר הבאת הדברים בצוואה והיעדרו כביכול של קשר הגיוני ביניהם או סתירה בין חלקים שונים בצוואה עד כדי חוסר יכולת להבין את משמעותה.

 

סעיף 33 לחוק הירושה מנחה כי הבנת הצוואה תעשה מתוכה ללא אפשרות של תיקון או פירוש וזאת גם "כשאפשר לקבוע בבירור את כוונתו האמיתית של המצווה", כפי שניתן לעשות על-פי האמור בסעיפים 30(ב) ו- סעיף 32 לחוק הירושה.

 

סעיף 33 לחוק הירושה אינו מעניק סמכות לבית-המשפט לתקן צוואה או לפרש צוואה סתומה, גם כאשר ניתן לקבוע בבירור את כוונתו האמיתית של המצווה.

 

סעיף 33 לחוק הירושה מונה שלושה מצבים: האחד, אין לראות למי ציווה המצווה. השני, אין לראות מה ציווה המצווה. השלישי, אין להבין את משמעות הצוואה.

 

ניתן לראות כי בשני המצבים הראשונים, החוק קובע "מתוכה" - מתוך הצוואה עצמה. במצב השלישי המחוקק לא הזכיר את המילה מתוכה. נשאלת השאלה האם במצב זה - שאין להבין את משמעות הצוואה - האם גם כאן לא ראוי להוסיף - מתוכה.

 

מסעיף 33 לחוק הירושה עולה כי המחוקק לא היה מוכן לתת תוקף לצוואה, שבה צויינו אך המטרות שלשמן מבקש המצווה להקדיש את עזבונו, אלא הדרישה היא לכך, שבצוואה ייקבע למי {להבדיל מלשם מה} צו נכסי העזבון {ע"א 433/88 יחיאל ישפה נ' עדנה בן דב, פ"ד מב(4), 601 (1989); ת"ע (משפחה ת"א) 106791-07 י' א' נ' עו"ד שמוליק קסוטו - מנהל העזבון, תק-מש 2010(2), 151 (2010)}.

 

דוגמה לנוסח אשר יביא לפסילתה של הצוואה:

 

"אני פלוני הנושא ת.ז. מס' ____ נותן בזאת את צוואתי ורצוני האחרון בגלל עגמת הנפש שעשו לי בניי וכלתי להוריש את רכושי אשר יישאר לאחר מותי לצורכי צדקה שינתנו על-שם אשתי המנוחה ____ ז"ל ועל-שמי לפי מיטב שיקוליו של ____.

 

אני מצווה בזאת את ____ לנהל ולפעול לפי מיטב שיקוליו להוציא צוואתי זו לפועל לאחר מותי.

 

ולראיה באתי על החתום ____

 

עד ____; עד ____."

 

כאשר עיון בנוסח הצוואה מותיר את הקורא אותה ללא ידיעה ברורה מיהו אכן היורש המיועד - עסקינן בצוואה פסולה.

כאשר אין כל אפשרות לראות מתוך הצוואה מי הזוכים ובכמה יזכו וכל שיש בצוואה - הגדרה של הרכוש ללא הוראות ציווי. בסיטואציה זו יורה בית-המשפט כי הוראות הצוואה בעניין הרכוש - בטלות {ע"א 5694/94 איובי חוה נ' שמואלי נוריאל, פ"ד נ(4), 444 (1997)}.

 

כאשר עסקינן במסמך המנוסח כמכתב לאלמוני, הוא כתוב בכתב יד קשה לפיענוח, באופן מקוטע, ללא סימני פיסוק, ללא רצף הגיוני כלשהו, אינו נושא את הכותרת "צוואה" ואין בו כל סממן אחר המעיד על-כך שמדובר בצוואה, למעט אולי אמירת הכותב כי לא נותר לו הרבה זמן לחיות - ספק אם ניתן בכלל לראות את המסמך הנ"ל כבא בגדרי המונח "צוואה" ולמצער מדובר ב"צוואה סתומה".

 

2. צוואה בכתב יד

2.1 אין בצוואה כל הפניה לרשימת הצאצאים שמתוכה יש לבחור זוכים. המנוחה איננה קובעת בין מי יש לחלק את אותה ירושה

ב- ת"ע (ת"א) 100570/03 {י.מ נ' נ.מ, פורסם באתר נבו (03.05.12)} נדונה שאלת פרשנותה של הצוואה והאם יש לבחון את בטלות הצוואה ועתירת המבקש לביטול פסק-הדין של כב' השופט גרמן.

 

ביום 15.01.91 ערכה המנוחה צוואה בכתב ידה {להלן: "הצוואה"} וכשמונה שנים לאחר מכן, ביום 19.03.99, הלכה המנוחה לבית עולמה.

 

עיקרי טענות המבקש היו  כי עורכת-הדין ש' והמשיבים חברו יחדיו במטרה להשיג צו קיום צוואה מוטעה ושגוי ובדרכי תחבולה, תוך גזילת חלקם של המבקש, שני אחיו ואביהם המנוח.

 

לשון הצוואה היתה ברורה ולא הותירה מקום לספקות, כאשר המנוחה התכוונה וכך כתבה, כי רכושה יחולק שווה בשווה בין כל יורשיה המנויים בצוואה, שהם שלושת ילדיה וחמשת נכדיה.  

      

בהקשר זה טען המבקש כי שיקול-הדעת היחידי שניתן לעורכת-הדין ש' היה האם להשאיר את ע', בנה העיוור של המנוחה {לאחר פטירתה}, בדירה ברחוב___ או להעבירו לדירה חלופית.

 

בצוואה לא היה כל רמז להסמכתה של עורכת-הדין ש' להחליט, כביכול, מי מבין היורשים יירש את המנה שיקבל מהעזבון.

 

המשיבים טענו כי לשון המסמך היתה חד-משמעית וכי אין לפרשה זולת מתן הסמכה גורפת לעורכת-הדין ש' לקבוע את זהות היורשים ואת מנתם.

 

עוד טענו המשיבים, כי צוואת המנוחה הינה צוואתה היחידה של המנוחה, כך שטענות המבקש בדבר קיומה של צוואה נוספת שהושמדה, דינן להידחות על-הסף.

 

המשיבים אף טענו כי המנוחה לא הורתה על חלוקת עיזבונה שווה בשווה בין שלושת ילדיה ולא הורתה על חלוקת עיזבונה שווה בשווה בין כל המנויים ברשימה, אלא הסמיכה את עו"ד ש' לחלק את הירושה על-פי שיקול-דעתה והבנתה.

 

בהקשר לעניין זה הוסיפו המשיבים, כי עורכת-הדין ש' חילקה את הירושה על-פי הבנתה את רצון המנוחה ובאופן עצמאי לחלוטין, וכי יש לדחות את טענות המבקש בדבר קונספירציה בין המשיבים לבין עורכת-הדין ש'.

 

המשיבים טענו כי עורכת-הדין ש' היתה אשת סודה של המנוחה, לפיכך העברת מנדט חלוקת הירושה לידיה של עורכת-הדין ש' לא עורר ולא צריך היה לעורר כל תהיה או התנגדות.

 

לסיכום, טענו המשיבים, כי לא נפל כל פגם בהליכים הפרוצדוראליים לאישור הצוואה ולמתן הצו לקיומה ולדף החלוקה, וכי לא ניתן לערער אחר קביעותיה של עורכת-הדין ש' מקום בו הוסמכה על-פי הצוואה לקבוע את שקבעה.

 

בית-המשפט לענייני משפחה קיבל את הבקשה כאשר הבהיר כי כלל יסוד במלאת פרשנות צוואה הינה התחקות אחר רצונו של המצווה.

 

בית-המשפט הבהיר כי גבול הפרשנות הינו גבול הלשון והשופט הפרשן לא רשאי להוסיף לצוואה או לגרוע הימנה.

 

יחד-עם-זאת, כאשר מתעורר ספק בכוונתו של המצווה, רשאי הפרשן לגשת לנסיבות חיצוניות על-מנת לקיים אחר התכלית העיקרית והיא להתחקות אחר כוונתו ואומד דעתו של המנוח.

 

בית-המשפט קבע כי במקרה הנדון, מלשון המסמך עלה בבירור כי שיקול-הדעת היחיד שניתן לעורכת-הדין ש' הוא האם להשאיר את ע' בדירה ב___ או לדאוג לו לדיור חלופי מתאים. משהדירה ב___ איננה חלק מהירושה אותה קיבלה המנוחה מבעלה.

 

אשר-על-כן, המסקנה היא כי לעורכת-הדין ש' לא ניתנה כל רשות לפעול בעיזבונה של המנוחה.

 

לא-זו-אף-זו, אין כל ציון מפורש בצוואה כי על עורכת-הדין ש' לבצע בחירה למי להעניק את עיזבונה ואם ברצונה של המנוחה היה להדיר חלק מיורשיה מעיזבונה, היה עליה לציין זאת במפורש, ומשלא עשתה כן לא ניתן להבין כי רצונה היה שלא כל ילדיה יקבלו חלק מהירושה.

 

כל שניתן ללמוד מלשון המסמך הינו כי למנוחה יש צאצאים, כאשר בשום מקום במסמך אין הוראה לפיה ניתן להבין בין מי יש לבחור, את מי להדיר וכו'.

 

בנוסף, לא הובאה כל עדות לכך שרצונה של המנוחה היה שעורכת-הדין ש' תחלק את עיזבונה, שתחלק אותו כפי שקבעה או שרצונה של המנוח היה שחלק מילדיה לא ירשו אותה.

 

אשר-על-כן, קבע בית-המשפט, כי פרשנותה של הצוואה הובילה לכך כי מדובר בצוואה סתומה ולפיכך דינה להתבטל מכוח סעיף 33 לחוק הירושה ולפיכך יורשיה של המנוחה יהיו יורשיה על-פי הדין.

 

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט קיבל את הבקשה לביטול פסק-הדין וקבע כי יורשיה של המנוחה הינם יורשיה על-פי דין.

 

בית-המשפט קבע גם כי המשיבים ישלמו למבקש הוצאות ושכר-טרחת עורך-דין בסך כולל של 75,000 ש"ח.

 

ב- ע"א 5694/94 {חוה איובי נ' נוריאל שמואלי, פ"ד נ(4), 444} קבע בית-המשפט העליון כי כל אימת שצוואה נעדרת הוראות מצוות, דין הצוואה להתבטל מכח סעיף 33 לחוק הירושה.

 

בית-המשפט העליון הוסיף והבהיר את הנימוקים לקבלת הטענה לבטלות הצוואה מכח הוראת סעיף 33 לחוק הירושה:

 

"העיון בחלקו הראשון של סעיף 1 של הצוואה השניה מראה שאחרי שפורטו שם סוגי הנכסים שנכללו בהגדרה "רכוש" נשמטו, ככל הנראה, ההוראות - שניתן להניח שהיו אמורות להיכתב - בדבר שיטת חלוקתו של הרכוש ובדבר אישיותם של הזוכים.

 

נשארה איפוא הגדרה של הרכוש שעליו חלה הצוואה בלי הוראות מצוות. עם כל מאמץ פרשני שיושקע, אי-אפשר לגלות הוראות אלה מתוך הצוואה או מתוך הנסיבות, ואין בידינו כלי ראייתי או פרשני כדי לגלותן, אלא השערות גרידא. אך באלה לא די."

{ת"ע (ת"א) 100570/03 י.מ נ' נ.מ, פורסם באתר נבו (03.05.12)}

 

2.2 הגשת שלושה תרגומים שונים, משפטים שלא מהווים הנחלה, היעדר הענקה, אין ציון מיהם הזוכים או היורשים

ב- ת"ע (ת"א) 45145-02-15 {נ.א נ' א.ר, תק-מש 2017(1), 1444 (2017)} המנוחה הותירה אחריה מסמך בכתב יד, לכאורה מתאריך 05.12.04, ונכדיה {ילדי בתה שנפטרה בשנת 2001} ביקשו לראות מסמך זה כצוואה וביקשו צו קיום {להלן: "התובעים"}.

 

בנה של המנוחה, הגיש התנגדות לבקשת צו הקיום {להלן: "הנתבע"}.

 

בית-המשפט הגיע לכלל מסקנה, לאחר עיון מעמיק במסמך, ובחינתו לאחר שמיעת התשתית הראייתית, כי במסמך יש סתירות ו/או דברים סתומים ובלתי-מסויימים באופן שלא מאפשר לראות מסמך זה כצוואה. ואלה נימוקיו של בית-המשפט:

 

"25.1 למסמך בית-משפט/1 הוגשו שלושה תרגומים. יצויין, כי התרגום הנוטריוני שהוגש על-פי החלטתי, שונה משני האחרים. ראה בעניין זה נספח ג' שהוא התרגום האחרון. צודק הנתבע בסיכומיו, כי אמינות התרגומים מוטלת בספק משהוגשו שלושה תרגומים לבית-משפט/1.

 

25.2 המשפט "מה שנשאר אחרי מותי אל תבזבזו" אינו משפט הנחלה, אלא יכול בהחלט להתאים להוראות או עצות בעניין הרכוש והכספים שציוותה המנוחה לתובעים על-פי צוואת 2003. מה גם, שבאחד התרגומים שצירפו התובעים נאמר "מה שנשאר אחרי מותי שלא ילך לאיבוד", אין לדעת שמא התכוונה המנוחה להורות לנכדתה שתקנה דירת שני חדרים עם הכסף שהותירה לה ומשכנתא, כדי ש"לא ילך לאיבוד..." (והמנוחה מזכירה בבית-משפט/1 במפורש את המשכנתא שהיא מייעצת לקחת).

 

25.3 אין הסבר, בתשתית הראייתית למשפט שבתרגום אחד נאמר "נ., אל תבזבז" ובתרגום אחר "נ. לא מאבדת" - היינו התייחסות לכאורה למה שכבר התקבל. מכל מקום, ברור מלשון בית-משפט/1 שאין כאן הענקה.

 

25.4 בית-משפט/1 נעדר מסויימות באופן שמקשה לראותו כצוואה, לא מצויין בו מיהם הזוכים או היורשים, או מהם נכסי העזבון שיזכו בהם. האמירה על איסור הבזבוז, אף היא בלתי-מוגדרת, ואינה מתייחסת לנכסים מסויימים.

 

25.5 בכלל האמירה "אל תבזבזו" או "לא מבזבזת" איננה הוראת הנחלה ואין בה כדי להצביע על כוונתה של המנוחה.

 

25.6 אפילו הייתי מקבלת את עמדת התובעים, לפיה המסמך בית-משפט/1 הוא צוואה, כי אז זו צוואה סתומה שיש בה הוראה שלילית שאין בה הוראת הנחלה, ולפיכך וגם מטעם זה, אינה יכולה להיות צוואה. ראה בעניין זה ע"א 122/86 שפיר נ' קליבנסקי (1990), פ"ד מד(1), 738."

 

בסיכומו-של-דבר, בית-המשפט סיווג את המסמך נשוא הדיון כמכתב ולא כצוואה, על-פי אופיו ותוכנו. עוד נקבע, כי התובעים לא הרימו את הנטל הראייתי לשכנע שיש למסמך נשוא המחלוקת "אופי צוואתי" וכי המסמך הנ"ל הוא צוואה. התביעה נדחתה.

 

3. הוראה שהינה בלתי-אפשרית

ב- תמ"ש (חי') 32055-11-09 {מ.א נ' י.ל, פורסם באתר נבו (24.02.15)} נדונה שאלה אשר עלתה מכח הוראת סעיף 4 לצוואה מבחינה מהותית ותכנית, בין כסעיף סתום ובין כהוראה בלתי-אפשרית, בהיעדר נתונים באשר לאפשרות ביצוע התחשיב.

 

סעיף 4 לצוואה קבע כאמור לעיל:

 

"לפני חלוקת העזבון ייערך חשבון מה קיבל כל אחד מילדיי בחיי, והחלק שאותו נתתי או נלקח על-ידי ילדי יופחת מחלקו, מובהר כי החלק שאני מצווה לנכדתי ט. הוא על חשבון בני ח.".

 

התובע טען, כי סעיף 4 לצוואה הינו סעיף סתום, כאשר אין מידע על סדר חתימת המסמכים. מצביע על חוסר בהירות בבסיס חלוקת הנכסים ותוהה מדוע ההתחשבנות לא נערכה קודם העברת הנכסים. הוראות הצוואה לא מתיישבות בהכרח עם תצהיר העברה ללא תמורה.

 

הנתבעת מנגד טענה כי הענקת הנכסים בחיי המנוחה נועדה לאזן איזון ראשוני בין ילדיה, על רקע היקפם של הכספים שקיבל התובע בשנים האחרונות ומתוך כוונה, כי בצוואה יהיה כדי לערוך איזון סופי ומלא, באופן שאף ילד לא יצא מקופח.

 

התובע קיבל מאות אלפי שקלים, רכש שתי דירות בהרצליה ואילת, שנתיים לאחר דחיית בקשתו לפשיטת רגל ולפיכך היה צורך לאזן בין הילדים כמצויין בסעיף 4.

 

בית-המשפט ציין כי סעיף 33 לחוק הירושה קובע כי:

 

"הוראת צוואה שאין לראות מתוכה למי ציווה המצווה או מה ציווה או שאין להבין משמעותה בטלה." 

{על האפשרות לבטל סעיף סתום מתוך צוואה ראה גם ת"ע (יר') 10953-08-13 י' ח' א' נ' ח' ו', פורסם באתר נבו (22.06.14)}

 

עוד הוסיף בית-המשפט כי משמעות הצירוף "מה ציווה" הוא כי הצוואה אמורה לכלול הוראות מצוות, המסדירות את אופן חלוקת הרכוש.

 

יש לראות מתוך הצוואה, מי יזכה ובכמה יזכה {ע"א 5694/94 איובי נ' שמואלי, פ"ד נ(4), 444)}.

 

בית-המשפט לענייני משפחה קיבל את התביעה לביטול עסקאות המכר וקיבל את ההתנגדות לקיום הצוואה באופן חלקי, מאחר ומצא כי ככל שהוראות יתרת הצוואה עלו בקנה אחד עם רצונה המובהק של המנוחה, בית-המשפט לא מצא לנכון להורות על ביטול הצוואה במלואה, אלא רק על ביטול סעיף 4 לצוואה.

 

בסופו-של-יום, הורה בית-המשפט על קיום צוואת המנוחה למעט סעיף 4 לצוואה וכן על ביטול תצהירי העברת הנכסים ללא תמורה.

 

4. כאשר אין להסיק באופן מפורש כי רצונה של המצווה הוא לבחור יורשים מבין כל אותם שמות שבאו לידי ביטוי במסמך או להסיק כי כל אחד מבין המוזכרים בצוואה יקבל מנה זהה למשנהו, הרי שאין מנוס אלא מלקבוע כי הצוואה הינה צוואה סתומה ודינה בטלות

ב- ת"ע (ת"א) 100570/03 {י.מ נ' נ.מ, פורסם באתר נבו (03.05.12)} נדונה בקשה לביטול פסק-דין, אשר במסגרתו ניתן צו לקיום צוואת המנוחה תוך חלוקת עיזבונה בהתאם לסעיף 29 לחוק הירושה.

 

ביום 15.01.91 ערכה המנוחה צוואה בכתב ידה {להלן: "הצוואה"} וכשמונה שנים לאחר מכן, ביום 19.03.99, הלכה המנוחה לבית עולמה.

 

להלן הצוואה:

 

"15.1.91 אני ש' מ' בת ע' ש' תעודת זהות... ילדת... אני מייפא את כחה של אחותי ע"ד ש' לחלק את ירושתי שירשתי מבעלי א' מ' ז"ל ½ ביית ר"ח... ת"א ו ¼ ביית ב... ת"א מגרשים ½ דונם  בחלקה... גוש... חלק... גוש... גם חשבונות בנקים והשקעות את הדירה בר"ח... שאני ובני ע' גרים בא אני משאירה לשקול דעתה של אחותי ע"ד ש' ומבקשת שבני ע' יגור בדירה הוא התעוור בנתוח ראש בשנת 77 או שתדאג לדיור הולם למצבו הילדים שלי א' נ'  ע' הנכדים... ש' מ'."

 

המבקש טען כי לשון הצוואה ברורה ולא הותירה מקום לספקות. זאת מאחר והמנוחה התכוונה וכך כתבה, כי רכושה יחולק שווה בשווה בין כל יורשיה המנויים בצוואה, שהם שלושת ילדיה וחמשת נכדיה.

 

המשיבים טענו כי לשון המסמך הינה חד-משמעית ואיננה ניתנת לפרשנות זולת מתן הסמכה גורפת לעורכת-הדין ש' לקבוע את זהות היורשים ואת מנתם.

 

בית-המשפט מצא כי פרשנותה של הצוואה הובילה לכך כי מדובר בצוואה סתומה ולפיכך דינה להתבטל מכוח סעיף 33 לחוק הירושה ולפיכך יורשיה של המנוחה יהיו יורשיה על-פי הדין.

 

בית-המשפט הגיע למסקנתו זו, מאחר ולא מצא כי המצווה אכן התכוונה  שירושתה תחולק לחלק מיורשיה בהתאם לשיקול-דעתה של עורכת-הדין ש' ולא מצא כל תימוכין לטענה כי כוונתה של המנוחה היתה כי עיזבונה יחולק בחלקים שווים בין כל אותם המוזכרים בצוואתה.

 

לא היתה בצוואה כל הפניה לרשימת הצאצאים שמתוכה יש לבחור זוכים, להבדיל מרשימת צאצאים גרידא.

 

לא היתה כל הוראה הקושרת בין רשימת הצאצאים לבין היותם יורשים פוטנציאליים של עזבון המנוחה, ולא היתה הוראה כלשהי אשר הופנתה לעורכת-הדין ש' לפיה עליה לבחור יורשים מבין הרשימה.

 

הפסיקה קבעה כי כל אימת שעיון בנוסח הצוואה מותיר את הקורא ללא ידיעה ברורה מיהו אכן היורש המיועד, הרי שיש להורות על פסלותה של הצוואה {ע"א 714/88 נירה שנצר נ' יובל ריבלין, פ"ד מה(2), 89, 93}.

 

גם אם הצוואה כוללת את פרטי רכושה של המצווה, אין די בכך ועל בית-המשפט להסיק מן הכתוב מי אמור לרשת את הרכוש ומהו חלקו של כל יורש ברכוש.

 

בית-המשפט קבע, כי המשיבים ישלמו למבקש הוצאות ושכר-טרחת עורך-דין בסך כולל של 75,000 ש"ח.

 

5. האם מזכירות בית-המשפט נכנסת בגדרה של "רשות"?

ב- בע"מ 6879/18 {פלונית נ' פלונית, תק-על 2018(4), 6413 (2018)} פלוני {להלן: "המנוח"} הלך לעולמו ביום 24.03.14. בביתו נמצאו צוואה מיום 15.06.92 ועליה חותמת של בית-משפט השלום בנתניה {להלן: "הצוואה"}, טופס עשיית צוואה בפני רשות מיום 29.06.92 וקבלה על עשיית הצוואה, שניהם מבית-משפט השלום בנתניה.

 

המנוח קבע בצוואה שכל רכושו יעבור למבקשת 1, אחותו {להלן: "המבקשת"}. לאחר מותו ביקשה המבקשת לתת צו לקיום הצוואה.

 

המשיבה, בתו של המנוח, ביקשה לבטל את הצוואה, בין היתר משום שלא היתה עליה חתימה של שופט. ביום 18.08.17 קיבל בית-המשפט לענייני משפחה את בקשת המבקשת ודחה את תביעת המשיבה.

 

בית-המשפט לענייני משפחה קבע כי די במסמכים שנמצאו כדי ללמד שהצוואה תקינה ואין בה פגם שמלמד על היעדר אמיתות או על שאינה משקפת את רצון המנוח.

 

בית-המשפט לענייני משפחה הוסיף שמרכיב יסוד בצוואה בפני רשות הוא להגיש את הצוואה לרשות, והמנוח אכן הגיש את הצוואה לבית-המשפט. עוד נקבע שחותמת של בית-המשפט מופיעה על הצוואה, ואין צורך בחותמת של שופט דווקא.

 

בית-המשפט המחוזי קיבל ביום 23.07.18 את ערעור המשיבה בקובעו כי "רשות" אינה מזכירות בית-המשפט. באין ראיה כי המנוח התייצב לפני שופט, נקבע, כי לא הוכח שהתקיים מרכיב היסוד בצוואה בפני רשות. על-כן קיבל בית-המשפט המחוזי את ההתנגדות לקיום הצוואה.

 

בית-המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור.

 

© כל הזכויות שמורות לעו"ד שלומי נרקיס. אין להעתיק ו/או להפיץ תכנים ו/או קטעים ממאמר זה, בכל צורה שהיא הן דרך אמצעי אלקטרוני ומכני, לרבות צילום, הקלטה, הקלדה וכיו"ב ללא אישור של עו"ד שלומי נרקיס מראש ובכתב.