איזון המשאבים מכוח חוק יחסי ממון בין בני זוג מוגבל הוא בתחולתו, לתקופה המתחילה מיום נישואי בני הזוג, בהתאם להוראות החוק בעניין. שאלת הרחבת תחולתה של חזקת השיתוף בין בני זוג, גם מקום שחל חוק יחסי ממון בין בני זוג, ביחס לתקופת היותם ידועים בציבור שקדמה ליום הנישואין, נדונה בהרחבה ב- ע"א 1915/91 {יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3), 529 (1995)} בית-המשפט קבע כי ניתן להחיל את חזקת השיתוף על נכסים שנצברו לפני הנישואין ושנצברו עת היו בני הזוג ידועים בציבור, במקביל ובנוסף לתחולת איזון המשאבים.

הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, אינן חלות על בני זוג ידועים בציבור, אולם "חזקת השיתוף בנכסים" עשויה לחול על "ידועים בציבור" ותנאי שבני הזוג אינם שומרים על הפרדת רכוש {ע"א 52/80 שחר נ' פרידמן, פ"ד לח(1) 443 (1984); רע"א 1468/96 יקותיאלי נ' יקותיאלי, תק-על 2(96) 873 (1996); ע"א 65/89 מוסטפא נ' מטוע, פ"ד מד(4) 197 (1990); ע"א 749/82 מוסטון נ' וידרמן, פ"ד מג(1) 278 (1989); ע"א 625/83 ברקוביץ נ' בודניה, פ"ד מא(4) 581 (1987); ע"א 4385/91 סלם נ' כרמי, פ"ד נא(1) 337 (1997); תמ"ש (ת"א) 51940/98 פלונית נ' פלוני, תק-מש 2002(3) 13 (2002); תמ"ש (ת"א) 105841/99 מזל אהרון נ' משה בסיליאן, תק-מש 2002(2) 332 (2002); תמ"ש (כ"ס) 24981/04 פלוני נ' פלונית, תק-מש 2007(4) 522 (2007)}.

פסיקת בתי-המשפט היא זו ש"הולידה" את חזקת שיתוף הנכסים בין בני זוג {כב' השופט מ' אלון קבע ב- ע"א 630/79 ליברמן נ' ליברמן, פ"ד לה(4) 359 (1981) כי חזקת השיתוף בנכסים היא "דוגמה מובהקת של חקיקה שיפוטית, שלידתה על אדני בית-משפט זה"}.

הלכה זו התגבשה נוכח מציאות כלכלית וחברתית הרואה את היחסים בין בני הזוג כיחסים בין שווים ומכאן גם תכליתה - הגשמת תפיסה ערכית הנשענת על עקרונות השוויון והצדק מצד אחד, ומתן אוטונומיה לרצון בני הזוג מצד שני {ראה ע"א 45/90 עבאדה נ' עבאדה, פ"ד מח(2) 77 (1994); בע"מ 4623/04 פלוני נ' פלונית, תק-על 3(2007) 3215 (2007)}.

הדין הישראלי הרכושי החל על יחסים הצדדים ידוע בכינוי הלכת השיתוף {ונגזרתה הראייתית, היא חזקת השיתוף; בע"מ 2478/14 פלונית נ' פלונית, פורסם באתר נבו (2015)}. עיקרו-של-דבר-הוא, שקמה חזקה לפיה, רכוש הנצבר במהלך החיים המשותפים הוא בבעלות משותפת של בני הזוג. השותפות נלמדת מנסיבות החיים המשותפים ומגמירות הדעת המיוחסת לבנות הזוג.

לכתחילה הוחלה חזקת השיתוף על בני זוג נשואים, ולימים אף על ידועים בציבור, לרבות בני אותו מין. החזקה נשענת על קונסטרוקציה חוזית שעניינה הסכם משתמע בין הצדדים, שלפיו הן שותפות שוות בזכויות {ע"א 253/65 בריקר נ' בריקר, פ"ד כ(1) 589 (1966); ע"א 300/64 ברגר נ' מנהל מס עזבון, פ"ד יט(2) 240 (1965); ע"א 135/68 בראלי נ' מנהל מס עזבון, פ"ד כג(1) 393 (1969); ע"א 595/69 אפטה נ' אפטה, פ"ד כה(1)561 (1971)}.

משטר זה קיים בין בנות הזוג גם אם רכוש מסויים מתוך כלל נכסיהן רשום על-שם אחת מהן, כל עוד אין ראיות שנתגבשה ביניהן כוונה אחרת {בג"צ 1000/92 בבלי נ' בית-הדין הרבני, פ"ד מח(2) 221, 252 (1994)}.

מטרת ההלכה היתה בתחילתה להגן על הצד החלש בין בני הזוג, תוך רצון להשוות את מצבו הכלכלי לצד החזק. בדרך-כלל הצד החלש היתה האישה שהקדישה את חייה למשפחה ולבית ובכך איפשרה לבעלה לעשות חיל מחוץ לבית, אך לבסוף יוצאת מהנישואין וידיה על ראישה.

חזקת השיתוף החלה על ידועים בציבור מעידה, במקרה הרגיל, על שיתוף בנכסים שנרכשו במשותף או כאלו שמשמשים את בני הזוג בחיי היום יום.

לעומת-זאת, על-מנת להחיל דין שיתוף על נכסים אחרים של מי מבני הזוג, תידרש ראיה נוספת שתעיד, אפילו באופן נסיבתי, על כוונת שיתוף בנכס מסויים. לעניין זה יובהר, כי ככלל אין בנסיבות שהובילו את הצדדים לחיות כידועים בציבור, חלף נישואין, כדי לשנות מתחולת חזקת השיתוף {ע"א 52/80 שחר נ' פרידמן, פ"ד לח(1) 443 (1984); תלה"מ (יר') 37242-03-19 ז.ע.ד נ' ל.ד., תק-מש 2020(1), 959 (2020)}.

2. גלגולה של ההלכה הפסוקה

ב- תלה"מ (יר') 37242-03-19 {ז.ע.ד נ' ל.ד., תק-מש 2020(1), 959 (2020)} נדונו תביעות אישה כנגד זוגתה למזונות ילדים, מזונות אישה וענייני רכוש, אגב פרידתן.

הצדדים חלוקים באשר למקרקעין, לרבות זכויות הבעלות בהם ואופן פירוק השיתוף; זכויות גמלה; דמי שכירות שנגבו מפאת השכרת נכסי המקרקעין ודמי שימוש, בשל שימושה הבלעדי של ל.ד. במקרקעין, או מקצתם; מטלטלין שבבית המגורים וכלי רכב; וסכומי כסף אותם קיבלו וזכאיות לקבל, בגין תקופת החיים המשותפים.

לשיטת ז.ע.ד. כלל הרכוש שהיה בידי מי מהצדדים בעת הפירוד שייך לשתיהן בחלקים שווים, ואילו לשיטת ל.ד., את עיקר הרכוש יש לחלק בין הצדדים בהתאם לשיעור השקעת כל צד ברכישתו, והדברים יפים בעיקר בכל הנוגע לנדל"ן.

ז.ע.ד. מנמקת את שיטתה בשני טעמים עיקריים: האחד, השותפות הכלכלית ששררה לטעמה בין הצדדים, המלמדת על הסכמתן לשיתוף בכלל רכושן. האחר, ויתורה הנטען על עיקר התפתחותה המקצועית לטובת התא המשפחתי, כאשר בעת הפירוד היא למעשה "איחרה את רכבת" ההתפתחות המקצועית, ובכך נגזר עליה עתיד מקצועי, אשר יצמיח לה פרנסה מועטה, ביחס לזו שהיתה מתפרנסת אילולא אותו ויתור נטען. ל.ד. רואה את הדברים אחרת.

לטעמה היא זו שנשאה בעיקר נטל כלכלת המשפחה משך החיים המשותפים; מימנה את הסבתה המקצועית ולימודיה של ז.ע.ד., הביאה לחיים המשותפים רכושלא מבוטל, אשר מפירותיו נהנתה ז.ע.ד.; מימנה את עיקר העיקרים של רכישת ביתן המשותף של בנות הזוג; ואף דאגה לכלכלת ז.ע.ד. אאיו"ש ל.ד.. ל.ד. אף טענה, כי הצדדים הסכימו על שיעור בעלות כל אחת מהן בנכסיהן השונים, וכעת מנסה ז.ע.ד. להתנער מהסכמות אלו. כעת בהיות ל.ד. חולה ומבוגרת, נטשה אותה ז.ע.ד. - בעודה מנסה להשים ידה על הנכסים אותם רכשה או הביאה עימה ל.ד..

בית-משפט קבע, כי בהתחשב בנורמה החלה על הצדדים ובפרט אופן ונסיבות חייהן המשותפים, אין לגרוע מחלקה של ז.ע.ד. בנכסים שנצברו במהלך החיים המשותפים, אף מקום ול.ד. היא שצברה, או שמימנה רכישת נכסים אלו, או מקצתם, מרכוש שהיה לה מלפני החיים המשותפים.

ב- תמ"ש (ת"א-יפו) 84830/97 {מ' צ' נ' מ' ט' ואח', תק-מש 2005(1) 355 (2005)} נפסק מפי כב' השופטת פלאוט ורדה:

"51. האם חיו הצדדים כידועים בציבור בשנים שלפני הנישואין, והאם בשל כך חלה עליהם הלכת השיתוף בנכסים? טענת התובע כי הצדדים חיו כידועים בציבור לפני נישואיהם בשנת 1978 לא הוכחה, ואף נסתרה, הן בעדותו של התובע עצמו, והן בעדות בתו.

יצויין, כי הצדדים אמנם הכירו האחד את השני שנים רבות לפני נישואיהם, בשל קרבת משפחה רחוקה ביניהם: דודו של התובע נשוי לדודתה של הנתבעת (פרוטוקול, עמ' 84), אין בכך, כמובן, כדי להוכיח קשר מעבר להיכרות גרידא.

מכל מקום, התובע עצמו העיד כי הוא התגורר בדירה המשותפת לו ולגרושתו, לבדו, לאחר שגרושתו והילדים עזבו דירה זו, ועד שעורך-הדין שלו אישר כי ניתן למכור את הדירה ולהתחלק בכספים (הדירה נמכרה בשנת 1979), ראה פרוטוקול, עמ' 76.

כך גם, העידה בתו של התובע, כי התובע גר בבית המשותף לו ולגרושתו עד שנת 1978 (פרוטוקול עמ' 81, שורה 14).

ברור, כי התובע לא יכל לגור בדירתו המשותפת לו ולגרושתו, ובדירת הנתבעת, בעת ובעונה אחת.

זאת ועוד, בניגוד לאמור בכתב התביעה, לפיו הצדדים נסעו לטייל בחו"ל לפני הנישואין, הרי בחקירתו הנגדית של התובע הוא נשאל לגבי נסיעות משותפות לחו"ל לאחר הנישואין, בשנים 1988, 1989, 1992 (פרוטוקול, עמ' 102). מכאן, כי לא הוכחו חיים משותפים כידועים בציבור לפני הנישואין."

הלכת השיתוף מבוססת על בני זוג המנהלים אורח-חיים תקין ושהתנהגותם מגלה מאמץ משותף, כי הרכוש בבעלותם המשותפת{ ע"א 1915/91 יעקבי נ' יעקבי וקנובלר נ' קנובלר, פ"ד מט(3) 529 (1995); ע"א 5640/94 חסל נ' חסל, פ"ד נ(4) 250 (1997); ע"א 819/94 לוי נ' לוי, פ"ד נ(1) 300 (1996)}.

כדי להחיל את חזקת השיתוף יש להוכיח שני תנאים {ע"א 621/69 נסים נ' יוסטר, פ"ד כד(1) 617 (1970)}:

האחד, "אורח-חיים תקין". בראשיתה הוחלה חזקת השיתוף על בני זוג אשר התגוררו יחדיו תקופה ארוכה תוך ניהול אורח-חיים הרמוני. יחד-עם-זאת, עם חלוף הזמן, צומצמה דרישה זו עד למינימום של חיים משותפים תחת קורת גג אחת ללא קרע או פירוד ממשי {ע"א 595/69 מרים אפטה נ' אשר אפטה ואח', פ"ד כה(1) 561 (1971); ע"א 234/80 גדסי נ' גדסי, פ"ד לו(2) 645 (1982); ע"א 1918/92 פרבר נ' פרבר, פ"ד מח(4) 540 (1994); ע"א 1937/92 משה קוטלר נ' חיה קוטלר, פ"ד מט(2) 233 (1995)}.

השני, "מאמץ משותף". פסיקת בתי-המשפט פירשה את דרישת "המאמץ המשותף" במובנה הרחב, קרי, באופן שלא נדרש בהכרח מאמץ זהה מצד כל אחד מבני הזוג, אלא, כל אחד כיכולתו וכמידת כישרונו. מאמץ משותף קיים גם במקרה והשקעתו של אחד מבני הזוג היא כספית ואילו של אחר עיקרה בטיפוח הבית וטיפול במשפחה {ע"א 300/64 ברגר נ' מנהל מס עזבון, פ"ד יט(2) 240 (1965); ע"א 87/85 מנחם נ' עזבון מנחם, פ"ד מא(2) 785 (1987); ע"א 77/77 ראבי נ' ראבי, פ"ד לג(1) 729 (1979); בג"צ 2222/99 גבאי נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד נד(5) 401 (2000); ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, פ"ד מח(3) 685 (1994)}.

יחד-עם-זאת, הובהר בפסיקת בתי-המשפט כי בכל הקשור להחלת הלכת השיתוף על "ידועים בציבור", על בית-המשפט לנהוג במשנה זהירות תוך בחינת טיבו של הקשר והשלכתו על היחסים הממוניים בין הצדדים בעין דקדקנית וקפדנית.

זהירות משנה כאמור, נובעת מן העובדה כי לעיתים בני הזוג בחרו לקיים חיים משותפים מבלי למסד את הקשר הזוגי שלהם באקט הנישואין, יש כדי להעיד על קשר אירעי לא מחייב או על רצונם בהפרדה רכושית או שיתופיות כלכלית מוגבלת ומצומצמת.

ב- ע"ז (ת"א) 3696/90 {אמיר נ' זגר, תק-מח 91(3) 997 (1991)} קבע כב' השופט גבריאל קלינג כדלקמן:

"אין ספק שיחסי המנוח והמתנגדת לא היו בגדר יחסי פילגשות, וזאת גם אם אני איני מייחס משקל לעדותה של המתנגדת, כי דובר ביניהם על נישואין. די לענייננו בביקורי השניים אצל ילדיהם בנסיעותיהם המשותפות וברכישות הריהוט על-ידי שניהם כדי להצביע על כוונת המנוח לקיים חיי משפחה."

כך גם ב- תמ"ש 11540/00 {ב' פ' נ' ש' פ', פורסם באתר נבו (24.03.04)}. במקרה זה, טענה הנתבעת כי הציגה מצג של חיי זוגיות על-מנת להגן על בנותיה למרות שבפועל לא התקיימו כל יחסים בינה לבין התובע. כב' השופט פיליפ מרכוס קבע כי יש לדחות את הטענות, ולו רק מן הטעם שבעיני רוב חבריהם ומכריהם של בני הזוג {שהם ה"ציבור"} היו בני הזוג נחשבים {"ידועים"} כזוג נשוי - או לפחות כזוג שהיחסים ביניהם קרובים וקבועים.

זכותו של בן זוג לטעון ולהוכיח קיומו של שיתוף בנכסים, אף אם הוא עושה כן בפעם הראשונה שנים רבות לאחר שנוצר השיתוף ואף לאחר מות בן הזוג הוכרה ב- ע"א 177/87 {וינפלד נ' מנהל מס שבח מקרקעין, פ"ד מד(4) 607 (1990)}. ההיגיון נובע מכך שביחסים בתוך משפחה קורה לא אחת שפלוני אינו עומד על זכויותיו הפורמליות ואין הדבר נראה חשוב בעיניו בשיגרת חייו היומיומית ואין לראות בכך ויתור {ע"א 5774/91 יהלום נ' מנהל מס שבח מקרקעין, פ"ד מח(3) 372 (1994)}.

על-כן מערכת היחסים המוגדרת כ"ידועים בציבור" אינה מסתיימת עם מות אחד מבני הזוג, וזכויות הנובעות ממעמד זה אינן חדלות להתקיים עם מות אחד מהצדדים.

תמ"ש 50460/98 {פלונים נ' פלוני, תק-מש 2000(1) 290 (2000)} הוא דוגמה למקרה, המאפשר להכיר בהחלת השיתוף גם לאחר מות בן הזוג.

במקרה הנדון, עסקינן בתובענה למתן פסק-דין הצהרתי ו/או לפירוק שיתוף במקרקעין אותה הגישו אלמנתו ובתו של המנוח יהושע עובדיה ז"ל כנגד בתו של המנוח מנישואיו הראשונים בנוגע לנכסי מקרקעין שנרכשו על-ידי המנוח טרם נישואיו לתובעת.

התובעת 1 והמנוח נישאו זה לזו בחופה וקידושין וכדמו"י בשנת 1970. היו אלה נישואיו השניים של המנוח. מנישואיו הראשונים היתה לו בת, היא הנתבעת, חסויה ולה אפוטרופוס ממונה. מנישואיו לתובעת 1 נולדה למנוח בת נוספת היא התובעת 2.

ביום 30.11.94 הלך המנוח לעולמו. ביום 9.12.95 ניתן בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב צו ירושה לעזבון המנוח לפיו ירשה התובעת 1 מחצית מעזבונו וכל אחת מבנותיו רבע. צו הירושה נרשם בלשכת רשם המקרקעין.

בתביעתה זו מבקשת התובעת מבית-המשפט להחיל את חזקת השיתוף על נכסי המנוח ולהבטיח לה, לאחר קיום הירושה סך הכל 3/4 מהזכויות בנכס {חצי מכוח חזקת השיתוף, ורבע מחלקו של המנוח על-פי צוואתו, כאשר הרבע הנותר יחולק בשווה בין שתי הבנות}.

במקרה דנן נפסק כי, כאשר מדובר על נכס שנרכש לפני הנישואין והעתירה להחלת השיתוף מוגשת לאחר פטירתו, יש הצדקה להטלת נטל השכנוע על התובעת 1 כי יש להחיל את הלכת השיתוף, שחלה בחייה ובחיי המנוח, גם על הנכס שנרכש לפני הנישואין.

גם ב- תמ"ש 90731/97 {פלונית נ' אלמונים, פורסם באתר נבו} עסקינן בתביעה לפסק-דין הצהרתי הקובע כי כל הכספים בחשבונות הבנקים על-שם המנוח בבנקים הרלוונטים בהם מתנהלים חשבונות, הינם בבעלות משותפת לתובעת ולמנוח והתובעת זכאית למחצית מהסכומים המצויים בחשבונות הנ"ל.

במקרה זה, התובעת והמנוח חיו כבני זוג במערכת יחסים ללא נישואין. למערכת היחסים נכנסו בני הזוג כשכל אחד מהם היה נשוי בעבר - התובעת אלמנה והמנוח גרוש. לכל אחד מבני הזוג ילדים ונכדים ולכל אחד מבני הזוג היה רכוש רשום על-שמם כגון: דירה, קופות גמל וחשבונות בנק. הצדדים התגוררו יחד בדירת המנוח ודירת התובעת הושכרה ושכר הדירה שימש את הצדדים למחייתם. המנוח הלך לבית עולמו ב- 24.08.97. לאחר פטירתו הכיר בית-הדין לעבודה בתובעת כ"ידועה בציבור" של המנוח לצורך קבלת הפנסיה.

המנוח הותיר אחריו צוואה אשר קויימה ובה הותיר את כל עזבונו לשתי בנותיו.

בית-המשפט קבע כי הצדדים גרמו במודע לערבוב הכספים שהיו להם טרם החיים המשותפים, ומהתנהגותם ניתן ללמוד על כוונת שיתוף בכספים שהובאו לחיים המשותפים, הרי הנכסים החיצוניים נטמעו ואין לראות בהם עוד "נכסים חיצוניים", ועל-כן התביעה התקבלה.

3. התקופה הקובעת לאיזון המשאבים

ב- תמ"ש (יר') 22987-01-14 {א.ג.ס. נ' ש.ס., תק-מש 2020(1), 552 (2020)} נדונו תביעות רכושיות הדדיות ותביעה למזונות אישה.

לב הסכסוך הרכושי נסוב סביב המסעדה - האם מדובר בנכס משותף לצדדים, או לחלופין השבחת נכס זה עד לפירוד הצדדים בת איזון - כשיטת האישה; שמא מדובר בנכס השייך לאיש לבדו, ואף השבחתו, ככל שהיתה אינה בת איזון, כשיטת האיש.

בית-משפט קבע, כי עת נישאים בני זוג מספר שנים מועט לאחר תחילת הקשר ביניהם, אף אם התגוררו יחדיו קודם לנישואין וניהלו משק בית משותף, יש בכך כדי לתמוך במסקנה, שאין לראותם משום "ידועים בציבור", קודם לנישואין.

ב- תלה"מ (ק"ג) 43805-11-17 {פלונית נ' אלמוני, תק-מש 2019(4), 558 (2019)} מה יעלה בגורל הרכוש או הזכויות שנצברו על-ידי הצדדים או מי מהם מאז הפכו בני זוג, והאם יש בעובדת נישואיהם זה לזה כדי להכריע, בנסיבות המקרה דנא, גורל זה.

האם ההסכם אשר נחתם בין הצדדים בהיותם ידועים בציבור, כארבע שנים טרם נישואיהם, ואשר אין חולק, כי לא אושר בבית-המשפט לענייני משפחה או בבית-הדין הרבני, הוא בבחינת הסכם ממון כהגדרתו בחוק יחסי ממון. ומן הכלל אל הפרט - האם בנסיבות המקרה דנא נכון יהא להכיר בתוקפו של ההסכם, אשר נכרת בהיות הצדדים ידועים בציבור, גם בהתייחס לתקופת הנישואין שלהם, אם לאו?

בית-משפט קבע, כי ההסכם כוחו יפה לתקופת היות הצדדים ידועים בציבור, והוא יונק חיותו ותוקפו מדיני החוזים הכלליים עד למועד בו נישאו הם זה לזו, אולם ממועד הנישואין טעון הסכם אשר תכליתו היא להסדיר את ענייני הממון ביניהם אישור בידי הערכאה המוסמכת כקבוע בחוק יחסי ממון.

5. האם במקרה הנדון התקיים משטר של שיתוף רכושי?

ב- תמ"ש (ב"ש) 56097-02-15 {א.צ. נ' י.מ., תק-מש 2019(3), 344 (2019)} הצדדים דנן ניהלו מערכת יחסים ללא נישואין, במסגרתם אף נולדה להם ילדה. נדונה השאלה האם התנהל ביניהם משטר של שיתוף כלכלי ורכושי אם לאו.

התובע טען, כי הצדדים התנהלו בשיתוף רכושי וכלכלי במהלך חיי הזוגיות, הנתבעת שללה זאת מכל וכל. במוקד המחלוקת מצויה בעיקר דירת מגורים שרכשה התובעת במהלך חיי הזוגיות.

בית-משפט קבע, כי עמדת הנתבעת, לפיה אין להכיר בין הצדדים במשטר של שיתוף כלכלי, בדין יסודה. בהתאם אף אין להכיר בטענת התובע לזכויות בדירה.

6. המועד ממנו היו ידועים בציבור

ב- תמ"ש (אשד') 28247-02-14 {א.פ נ' ס.פ, תק-מש 2019(2), 1086 (2019)} נדונו ארבע תביעות הדדיות שהוגשו על-ידי הצדדים, בני זוג שהיו תחילה ידועים בציבור ונשאו בשנת 2006. הצדדים חלוקים אודות המועד ממנו היו ידועים בציבור.

אין מחלוקת, כי הצדדים נהלו מערכת יחסים זוגית כבר משנת 1994 והאישה עברה לגור עם האיש יחד עם בנה לאחר שעזבה את בעלה וגרה עימו יחדיו עד למועד בו הוצא כנגדו צו הרחקה.

בית-משפט קבע, כי הצדדים היו ידועים בציבור מעת תחילת חייהם המשותפים משנת 1994, שכן אין מחלוקת כי חיו יחד באותה העת וניהלו משק בית משותף.

ב- תמ"ש (ק"ג) 65209-12-15 {פלוני נ' אלמונית, תק-מש 2019(2), 493 (2019)} נדונו שני הליכים, האחד בעניין עתירת האיש לפינוי ולסילוק ידה של האישה מהדירה שהזכויות בה רשומות על-שמו, והאחר במרכזו עתירת האישה לסעד הצהרתי לפיו ניהלו השניים מערכת יחסים של ידועים בציבור, וכפועל יוצא ממנה, מחצית מן הזכויות בדירה הן בבעלותה.

הצדדים חלוקים באשר לאופי הקשר ביניהם ובאשר למועד סיומו, עת לטענת הנתבעת, מערכת היחסים ביניהם מגעת כדי היותם ידועים בציבור, ובאה אל קצה בסמוך להגשת התביעות, בעוד לגישת התובע, ניהלו הצדדים קשר זוגי בלתי-מחייב, אשר הסתיים לפני כ- 20 שנה.

בית-משפט קבע, כי הנתבעת לא עמדה, בנטל המוטל עליה להוכיח כוונת שיתוף בנוגע לדירה ודין התביעה לסעד ההצהרתי להתקבל חלקית במובן זה שמוצהר אמנם, כי הצדדים ניהלו מערכת יחסים של ידועים בציבור, אך דין עתירת התובעת לזכויות בדירה להידחות.

8. הוכחת כוונת שיתוף ספציפי בין הצדדים

ב- תלה"מ (אי') 53202-02-17 {פלונית נ' אלמוני, תק-מש 2019(2), 788 (2019)} נדונה תביעה "לשמירת זכויות לפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תביעה לפסק-דין הצהרתי, פירוק שיתוף".

במרכזו של פסק-הדין הוא במתן מענה לשאלה האם על מערכת היחסים שבין הצדדים בתקופה השניה חלה הלכת השיתוף? האם חלה הלכת שיתוף ספציפי?

בהמשך להכרעה בשאלה זו תוכרע השאלה האם, לאור הראיות שהובאו לבית-המשפט תמכו אלו במשטר הרכושי החל על הצדדים ובתוך כך האם זכאית התובעת למחצית הזכויות אשר נצברו על-ידי הנתבע במשך התקופה השניה תוך התייחסות להימנעות התובעת להביא לתביעה את מסת נכסיה לצורך ביצוע האיזון הנתבע, ובכלל זה האם קמות לתובעת זכויות ברכוש ובדירת הגג אותה רכש הנתבע לאחר פרידת הצדדים דה-פקטו.

בית-משפט קבע, כי בין הצדדים נהגה הפרדה רכושית. התובעת לא עמדה בנטל המוגבר הנדרש לצורך הוכחת שיתוף ספציפי ובמובן זה התביעה נדחתה.

9. התנהלות הצדדים - כוונת השיתוף

ב- תמ"ש (ק"ג) 42322-09-15 {פלונית נ' פלוני ואח', תק-מש 2019(1), 1051 (2019)} בני זוג נישאים בחופה וקידושין, מקימים את ביתם ומביאים לעולם בן ובת. לאחר שנים אחדות מחליטים הם להביא נישואיהם אל קצם ומתגרשים זה מזו.

בחלוף 16 שנים ממועד הגירושין נדרש בית-הדין הרבני שוב לעניינם, וקובע כי מחוייבים הם בגט לחומרה, והם מתגרשים שוב זה מזו. בין שני הגיטין נולדו להם שני בנים נוספים, אלא שכל אחד מהם משרטט תמונה שונה לחלוטין באשר לאופי ולטיב היחסים ששררו ביניהם משך אותה תקופה.

נהיר, כי המחלוקת בין הצדדים, בין שהיא לשם שמיים ובין שלא, אינה אידאולוגית או תיאורטית, כי אם נסובה סביב נפקויותיה של מערכת היחסים אותה ניהלו על-פני התקופה הנדונה מבחינה רכושית.

הסוגיות טעונות ההכרעה בהליך זה הן: מהותה של מערכת היחסים בין הצדדים בתקופה שבין הגט הראשון והשני: האם יש לראות בהם בני זוג נשואים, ידועים בציבור, או גבר ואישה שניהלו קשר אינטימי, מזדמן ובלתי-מחייב; ככל שייקבע כי הצדדים היו ידועים בציבור, האם הוכחה כוונת שיתוף באשר לנכסים נושא התובענה או איזה מהם ומה חלקה של התובעת בהם.

בית-משפט קבע, כי בתקופה שבין הגירושין הראשונים והשניים ניהלו הצדדים מערכת יחסים של בני זוג ידועים בציבור. משעה שנישואיהם הותרו, ועל-כך אין חולק, על-פי לשונן של הוראות הדין, המהווה מקור פרשני ראשון במעלה, קמה להם הזכות לאיזון משאבים.

10. יש לבחון האם הגיעו הצדדים לכלל גמירוּת דעת של שותפות גורל

ב- תמ"ש (חי') 42694-07-15 {פלונית נ' אלמוני, תק-מש 2019(1), 1553 (2019)} נדונה תביעת פיצויים מכוח עוולת התרמית, עילת הרשלנות והונאה.

בבסיס התביעה טענת התובעת, כי הצדדים ניהלו משך כעשור שנים חיי זוגיות, הנתבע הציג בפניה מצג כוזב, כי הוא מעוניין להינשא לה והם יקימו משפחה, ולתדהמתה, לאחר 11 שנות זוגיות התברר לה, כי הנתבע נשוי לאחרת, וניהל חיי זוגיות מקבילים עם שתי נשים.

הנתבע טען, כי בית-משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה שכן לא נטען בשום שלב מטעם התובעת, כי הצדדים היו "ידועים בציבור", נטען גם, כי התובעת לא פיצלה את סעדיה כדין, התביעה טורדנית וקנטרנית ומהווה ניצול לרעה של הליכי המשפט. בית-המשפט התבקש לדחות את התביעה.

בית-משפט קבע, הנטל להוכיח את הטענה מוטל על כתפי התובעת והיא לא עמדה בו.

11. תביעת פילגש למחצית הרכוש

ב- תמ"ש (ק"ג) 7680-02-16 {פלונית נ' אלמונית, תק-מש 2018(4), 182 (2018)} שתי נשים משני צדי המתרס- מן העבר האחד התובעת, אשר ביקשה, כי יקבע שהיתה בת הזוג של המנוח... ז"ל והידועה בציבור שלו, ובתוך כך זכאית למחצית מן הרכוש שנצבר על-ידו במהלך חייהם המשותפים, ומן העבר האחר הנתבעת, רעיית המנוח, אף בשעת פטירתו, ואם ילדיו, אשר ביקשה, כי עתירת התובעת תדחה מכל וכל.

לטענת התובעת עובדת היותם בני זוג היתה ידועה לכל.

הנתבעת טענה, כי מערכת היחסים שנרקמה בין התובעת והמנוח איננה עומדת בקריטריונים שנקבעו בפסיקה להכרה בבני זוג כידועים בציבור, שעה שהם לא התגוררו יחד, לא ניהלו משק בית משותף, לא הוכחה כל כוונת שיתוף ביניהם, ואף נהפוך הוא - כל שהוכח הוא קיומה של הפרדה רכושית מלאה.

בית-משפט קבע, כי המנוח לא ראה בתובעת בת זוגו ורעייתו כנטען על-ידה, לא ראה בה שותפתו לחיים, וחרף נסיונותיה, לא הסכים לנהל עימה חיי שיתוף הן בהיבט הכלכלי והן בהיבט המשפחתי והאישי.

אזכורי מאמרים: שחר ליפשיץ, "נשואים בעל כורחם? ניתוח ליברלי של מוסד הידועים בציבור", עיוני משפט כרך כה(3) 741 (התשס"א-התשס"ב) בעמ' 829.

ב- תמ"ש (יר') 3655-03-16 {ש' נ' ד' ואח', תק-מש 2018(2), 1095 (2018)} נדונה תביעה רכושית שהגישה התובעת כנגד הנתבעים להצהרה על זכויות שוות בכלל הרכוש והזכויות הרשומים על-שמו של הנתבע 1 או על-שם הנתבעות 3-2 ופירוק שיתוף בהם, ותביעה שהגיש הנתבע 1 כנגד התובעת להצהרה על בעלותו היחידה במלוא הזכויות בנכס מקרקעין הרשום על-שמה, אשר ידונו במאוחד.

לטענת התובעת כלל הנכסים והזכויות הרשומים או המוחזקים על-שם מי מהצדדים או על-שם מי מהם, לרבות נכסים שנרכשו עובר לתחילת חייהם המשותפים ולרבות נכסים הרשומים על-שם הנתבעות, הם נכסים משותפים. לטענתה השיתוף בנכסים עולה מהעובדה שהם נצברו במאמץ והיא עתרה לפירוק השיתוף בהם. בכתב התביעה עתרה התובעת בכלליות לסעד הצהרתי בנוגע לכלל הנכסים.

הנתבע טען לדחיית התביעה בהיעדר חיי שיתוף כלכליים בין הצדדים. לדבריו שררה בין הצדדים הפרדה רכושית וכספית מוסכמת וברורה.

בית-משפט דחה את התביעה לסעד הצהרתי בהיעדרה של כוונת שיתוף בנכסים ובזכויות.

13. בקשת המבקש להכיר בצדדים כידועים בציבור

ב- רע"א (נצ') 24188-07-20 {שי שרבאק נ' ספיר סויסה, תק-מח 2020(3), 18025 (2020)} נודנה בקשת רשות ערעור על החלטת בית השלום.

המשיבה הגישה תביעה כספית כנגד המבקש, בן זוגה לשעבר, במסגרתה טענה, כי במסגרת מתווה סיום היחסים בין הצדדים חתם המבקש על מסמך בו הוא מודה בחוב כספי כלפיה. מנגד, טען המבקש, כי ההסכם נכרת תחת איומים ולחץ שהופעלו עליו. הוסיף וטען, כי יש לראות בצדדים כידועים בציבור, באופן בו הסמכות לדון בסכסוך נתונה לבית-המשפט לענייני משפחה.

בהחלטתו דחה בית-המשפט קמא את הבקשה, תוך שקבע, כי הצדדים הינם צעירים, ללא ילדים משותפים, אשר למעט מגורים משותפים לא ניהלו קשר זוגי המצדיק העברת הסמכות לבית-המשפט לענייני משפחה. לאור האמור דחה בית-המשפט קמא את בקשת המבקש להכיר בצדדים כידועים בציבור ובהתאם להעביר את התיק לבית-המשפט לענייני משפחה.

על החלטה זו הוגשה הבקשה דנן. לטענת המבקש בתמצית, שגה בית-המשפט קמא עת לא הכיר בצדדים כידועים בציבור. המבקש הפנה למערכת היחסים הזוגית בין הצדדים, אשר כללה לטענתו 7 שנים של מגורים משותפים וקיום אורח חיים של בני זוג נשואים לכל דבר ועניין.

בית-משפט לא מצא כל פגם בקביעה לפיה אין המדובר מערכת יחסים של ידועים בציבור.

14. תוקף לפי חוק יחסי ממון להסכם ממון בין ידועים בציבור שאין בכוונתם להינשא זה לזו

ב- פש"ר (ת"א) 5156-04-15 {עו"ד עדי גילה חכמון נ' דזרי סוני בן דוד ואח', תק-מח 218(2), 5520 (2018)} נדונה בקשה למתן הוראות שהגישה הנאמנת על נכסי החייב דזרי סוני בן דוד {להלן בהתאמה: "הנאמנת" ו"החייב"}, בה מבוקש לקבוע, כי מחצית הזכויות בדירה ברח' דוד המלך 50 בהוד השרון {להלן: "הדירה"}, שייכת לחייב, חרף העובדה שהזכויות רשומות בלשכת רישום המקרקעין בשלמותן על-שמה של יהודית לסקר כהן {להלן: "יהודית"}.

נגד החייב ניתן צו כינוס ןהוא הוכרז פושט רגל. החייב הוא בן זוגה של יהודית מאז שנת 2011, אך איננו נשוי לה. החייב ויהודית {להלן יחדיו: "המשיבים"} גרושים מבני זוגם הקודמים, מתגוררים יחדיו באותה דירה אך מקיימים הפרדה רכושית מלאה.

המשיבים רכשו, בחלקים שווים, את הדירה מידיו של צד שלישי, תמורת סך של 2,800,000 ש"ח. נרשמה על הדירה הערת אזהרה לטובתם. ב- 2011 נמסרה החזקה בדירה למשיבים והם מתגוררים בה מאז ועד היום.

נחתם הסכם ראשון בין המשיבים לבין עצמם {להלן: "ההסכם הראשון"}, בו נקבע כי השניים מנהלים משק בית משותף אך אין בכוונתם להינשא זה לזו. ההסכם הראשון הנהיג משטר של הפרדה רכושית בין השניים ונקבע בו, כי רכושם לא יאוזן לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 {להלן: "חוק יחסי ממון"}.

לבקשת המשיבים, נמחקה הערת האזהרה שהיתה רשומה על הדירה לטובתו של החייב, ונותרה על-כנה הערת האזהרה לטובתה של יהודית בלבד. החייב חתם על תצהיר העברת חלקו בדירה לידיה של יהודית, במתנה וללא תמורה. נחתם הסכם ממון בין המשיבים, אשר הנהיג אף הוא הפרדה רכושית מלאה בין שניהם {להלן: "הסכם הממון"}. החידוש המרכזי בהסכם הממון לעומת ההסכם הראשון, הוא שבסעיף 5.4 של הסכם הממון נקבע, כי הדירה הינה בבעלותה הבלעדית של יהודית. בסעיף 5.6 להסכם הממון אף נקבע, כי כל סכום שיתקבל ממכירת הדירה, יהיה בבעלותה הבלעדית של יהודית. נרשמו הזכויות בדירה בלשכת רישום המקרקעין על-שמה של יהודית לבדה. מכאן הבקשה דנן.

הנאמנת לראשונה בסיכומיה טענה שאין תוקף לפי חוק יחסי ממון להסכם ממון בין ידועים בציבור שאין בכוונתם להינשא זה לזו.

בית-משפט קבע, כי דין הבקשה להדחות. ראשית לכל, נוכח התנגדותם של המשיבים, יש לדחות על-הסף את כל אותן טענות שהועלו בסיכומי הנאמנת ואשר מהוות הרחבת חזית אסורה שנעשתה לראשונה בשלב הסיכומים.

15. המועד ממנו יראו כידועים בציבור

ב- ב"ל (חי') 36235-07-18 {פלוני ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2020(3), 8480 (2020)} התביעה בתיק 14244-06-19 בנוגע למועד ההכרה בתובעים כידועים בציבור: התובעים הגישו לנתבע ביום 17.04.19 בקשה להכיר בהם כידועים בציבור החל מחודש 09/16.

הנתבע הכיר בהם כידועים בציבור רק מיום 15.11.18, ועל-כך הגישו התובעים את התביעה דנן.

לטענת התובעים בסיכומים מטעמם, יש להכיר בהם כידועים בציבור מחודש 09/17 בשל קיום משק בית ומגורים משותפים בדירה ברח' חנה סנש בחיפה.

לטענת הנתבע, המועד המוקדם ביותר שבו ניתן לראות בתובעים כידועים בציבור הוא 15.11.18, מועד פתיחת חשבון הבנק המשותף.

בית-הדין קבע, כי לא נפל פגם בקביעת הנתבע את יום 15.11.18 בו פתחו הצדדים חשבון בנק משותף, כמועד ממנו יראו בהם כידועים בציבור, ותביעתם גם בנושא זה נדחתה.

16. האם בני הזוג, המנוחה והתובע היו "ידועים בציבור" לצורך השיתוף הרכושי בין בני הזוג - התביעה התקבלה

ב- ת"ע (תל אביב) 46087-07-18 {צ. פ. נ' י. ש., תק-מש 2021(3), 1663 (31.08.21)} נדונה תובענה לפסק-דין הצהרתי ל"ידועות בציבור" בין התובע לבין המנוחה, אשר ניהלו משק בית משותף כזוג נשוי.

התובע טען, כי המנוחה היתה בת זוגו של התובע במשך 27 שנים, בהן חיו המנוחה והתובע יחדיו כזוג נשוי לכל דבר, לא נפרדו מעולם, ניהלו חיי משפחה ומשק בית מלאים ומשותפים, יצאו יחדיו לאין ספור חופשות ובילויים, הלכו יחדיו לכלל האירועים המשפחתיים {משני הצדדים}, לרבות חתונות ילדיה של המנוחה.

בני הזוג לא ערכו ביניהם משך כל חייהם המשותפים הסכם ממון ולא ביצעו כל אקט אשר יש בו להעיד על הפרדה רכושית כי לא היו מעוניינים בכך.

בשנת 2000, עת המנוחה והתובע כבר חיו יחדיו וניהלו משק בית משך 9 שנים, לאחר שחברת עמידר הציעה הנחות לזכאים לדיור ציבורי ואפשרה את רכישת הזכויות במקרקעין במחיר מופחת ועל-פי זכאות, בני הזוג רכשו את זכויות המקרקעין בדירה, כאשר לאור זכאות המנוחה, הדירה נרכשה על-שמה בלבד, חלקה באמצעות משכנתא {בסך 39,000 ש"ח} אותה שילמו במאמץ משותף וחלקה ממקורות כספיים משותפים שהיו לבני הזוג.

רישום דירת המגורים על-שם המנוחה נעשה משיקולים ברורים כי הדירה נרכשה מזכות היסטורית שלה בחברת עמידר, אך עצם הרישום אין בו להעיד או להוכיח היעדר שיתוף בין בני הזוג או לשלול את זכותו של התובע בדירה.

הנבעים טענו, המנוחה והתובע השתייכו לדפוס ה"חברים", לגביהם נדרשת עוצמת ראיות מכבידה להוכחת הקשר המשפטי של ידועים בציבור.

על-אף חיים משותפים תחת קורת גג אחת בין המנוחה לתובע, כאשר בעשור האחרון לחייה רק לסירוגין, לא היתה כל כוונה של שיתופיות בין המנוחה לתובע והמנוחה הקפידה שלא לערב בין נכסיה לנכסי התובע.

הנכסים שנרשמו על-שם המנוחה אינם משותפים לתובע, כך באשר לדירה שנרכשה מכספיה ומתשלום משכנתא, כך באשר לזכויות הסוציאליות שצברה במסגרת עבודתה, כך באשר לרכבה אשר נרשם על-שם בתה וכך גם בנוגע ליתר התנהלותה.

בית-משפט קבע, כי התובע הרים גם הרים הנטל המוטל עליו להוכיח קיום חיי משפחה ומשק בית משותף עד כדי הגדרת הצדדים "כידועים בציבור". בנוסף, שררה ביניהם הסכמה בדבר שיתוף בכל הזכויות והחובות אשר נצברו לטובתם במהלך תקופה זו.

17. פירוק השיתוף בין בני זוג שהם ידועים בציבור

ב- רמ"ש (מרכז) 27833-11-21 {ר. מ. עי נ' א. מ., תק-מח 2022(1), 11238 (25.01.22)} נדונה בקשת רשות ערעור מתוקנת שהוגשה על-ידי המבקשת ביום 31.12.21 העוסקת בשתי החלטות שניתנו על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה:

האחת, החלטה מיום 11.10.21 ב- תלה"מ 31303-07-19 הדנה בבקשת המבקשת לביטול החלטת בית-המשפט מיום 09.08.21 שעניינה בהקפאת חיוב המשיב בתשלום מזונות שלושת ילדיהם הקטינים של הצדדים. בהחלטתו זו הבהיר בית-המשפט כי הבקשה תיבחן בדיון שנקבע על ידו ביום 16.11.21 תוך שהוא מציין כי עד למתן החלטה אחרת יישאו הצדדים בהוצאות החינוך והבריאות של הקטינים בחלקים שווים {להלן: "ההחלטה מיום 11.10.21"}.

השניה, החלטת בית-המשפט מיום 22.11.21 ב- תלה"מ 54390-06-11 אשר ניתנה אחר הדיון הנזכר בהחלטה מיום 11.10.21, ובמסגרתה הורה בית-המשפט על-פירוק השיתוף בבית הצדדים לאלתר ואף מינה לעניין זה ככונס נכסים את עורך-הדין יעקב בלס. כמו-כן הוסיף בית-המשפט וחייב את המשיב לשאת במזונותיהם הזמניים של ילדי הצדדים, לרבות רכיב מדורם, בשיעור של 3,300 ש"ח {1,000 ש"ח לקטינים א. ו א. ו- 1,300 ש"ח לקטינה ב.}.

לטענת המבקשת שגה בית-משפט קמא בכך שהורה על-פירוק השיתוף בבית הצדדים לאלתר וכן שגה בקביעת סך המזונות הזמניים באופן שאינו משקף כראוי את השתתפות המשיב בצרכי הקטינים ומדורם, וזאת בהתייחס לפערים ביכולתם הכלכלית של הצדדים.

הצדדים הם בני זוג, ידועים בציבור, ולהם שלושה ילדים.

יודגש, כי בכל הקשור לבקשה לעיכוב ביצוע פירוק השיתוף שב בית-המשפט והבהיר כי אין כל מקום לחזור מהחלטה חלוטה שניתנה בעניין זה כבר בחודש ינואר 2019 עת אושר ההסכם עליו חתמו הצדדים ואשר כלל הסכמתם למכירת הבית לאלתר, וכן בהחלטות חוזרות ונשנות מיום 18.11.19, 09.08.21 ו- 25.08.21. בהחלטות אלו דחה בית-המשפט את בקשת המבקשת לעיכוב הליכי הפירוק וכינוס הנכסים ביחס לבית הצדדים. בית-המשפט לא מצא כל עילה לחרוג מההחלטות הקודמות שנתנו בעניין, עליהן לא הוגשה כל בר"ע, ואף סבר לגופם-של-דברים שעיכוב פירוק השיתוף בבית הצדדים רק יעצים את המחלוקות ביניהם, ההולכות ומתרחבות, ופתרונן אינו נראה לעין בעת הקרובה.

בית-המשפט דחה את הבקשה בקובעו, בין השאר, כי יש ממש בטענות המשיב לפיו הבר"ע שבנדון בכל הקשור למועד פירוק השיתוף מתייחסת להחלטות חלוטות של בית-משפט קמא אשר לא ניתן להגיש עליהם בר"ע בשלב זה.

18. סעד הצהרתי ל"ידועות בציבור" ואיזון זכויות

ב- תלה"מ (ת"א) 21133-06-19 {א. צ. נ' נ. ס. ט., תק-מש 2021(4), 259 (28.10.21)} נדונה תובענה העוסקת במתן סעד הצהרתי ל"ידועות בציבור" וכנובע מכך, "איזון זכויות" בין הצדדים להליך.

התובעת הגישה ביום 11.06.19 תובענה כנגד הנתבע שכותרתה "הצהרתית/כספית". התובעת עתרה להכרת הצדדים כידועים בציבור החל מיום 15.02.21 ועד ליום 16.02.18, איזון זכויות הפנסיה של הצדדים בהתאם לחזקת השיתוף וכן מינויו של מומחה כלכלי לצורך שומה של זכויות הצדדים.

בית-המשפט הגיע לכלל מסקנה כי הפרמטרים לבחינת מערכת היחסים של ה"ידועות בציבור" בין בני הזוג מתקיימים במלואם, הן באשר לניהול חיי משפחה כבעל ואישה והן באשר לניהול משק בית משותף. בית-המשפט הדגיש כי כך היה עד לשנת 2011, על כך אין חולק - לא על-ידי התובעת ולא על-ידי הנתבע.

ב- ת"ע (ת"א) 46087-07-18 {צ. פ. נ' י. ש., תק-מש 2021(3), 1663 (31.08.21)} נדונו שתי תביעות: האחת, תובענה לפסק-דין הצהרתי ל"ידועות בציבור" בין התובע לבין המנוחה, אשר ניהלו משק בית משותף כזוג נשוי. השניה, בקשה לקיום צוואת המנוחה מיום 27.10.15 אותה הגישו ילדיה של המנוחה וההתנגדות לה, אותה הגיש התובע.

התובע הגיש ביום 03.02.19 תובענה למתן פסק-דין הצהרתי, לפיו התובע והמנוחה חיו כידועים בציבור מאז שנת 1991 ועד לפטירת המנוחה {אם תרצה תראה בתובענה זו תובענה להכרה בחזקת השיתוף}.

בני הזוג ניהלו מערכת יחסים משך שנים רבות, עוד מתקופת עת היות חלק מן הנתבעים רכים בשנים, ועד לפטירתה של המנוחה.

עיקר המחלוקת בין הצדדים נעוצה סביב הזכויות בדירת מגורי בני הזוג {להלן: "הדירה"}, הרשומות על-שם המנוחה לבדה, אליה נלוות מחלוקות נוספות הנוגעות לזכויות וכספים אשר נצברו על-שם המנוחה.

התובע טען, כי המנוחה היתה בת זוגו שלו במשך 27 שנים, בהן חיו יחדיו כזוג נשוי לכל דבר, לא נפרדו מעולם, ניהלו חיי משפחה ומשק בית מלאים ומשותפים, יצאו יחדיו לאין ספור חופשות ובילויים, הלכו יחדיו לכלל האירועים המשפחתיים {משני הצדדים} לרבות חתונות ילדיה של המנוחה.

בני הזוג הכירו בהיותם גרושים, לשניהם היה מדובר בחיי זוגיות פרק ב' ולכן לא ראו לנכון למסד את יחסיהם באמצעות מוסד הנישואין. בני הזוג לא ערכו ביניהם משך כל חייהם המשותפים הסכם ממון ולא ביצעו כל אקט אשר יש בו להעיד על הפרדה רכושית כי לא היו מעוניינים בכך.

עוד נטען, כי במהלך השנים שיפצו בני הזוג את הדירה במשותף, כמו גם החלפת תכולת הדירה לא פעם אחת, כאשר הכל נרכש במשותף. התובע לא רכש לעצמו דירה משלו ולא צבר נכסים אישיים אלא את הכל רכש יחד עם המנוחה.

מנגד, ילדי המנוחה טענו, בין השאר, כי המנוחה והתובע השתייכו לדפוס ה"חברים", לגביהם נדרשת עוצמת ראיות מכבידה להוכחת הקשר המשפטי של ידועים בציבור.

בית-המשפט קבע:

"סבורני כי הפרמטרים לבחינת מערכת היחסים של ה"ידועות בציבור" בין בני הזוג מתקיימים במלואם, הן באשר לניהול חיי משפחה כבעל ואישה והן באשר לניהול משק בית משותף.

יש להצר על כך, שהנתבעים טענו רבות באשר לטיב יחסים אלו בין בני הזוג ללא כל הגינות מינימלית, תוך הכפשתו של התובע, ורק לבסוף הודו כי יש להניח כי מדובר היה במערכת יחסים של "ידועים בציבור" בין התובע למנוחה.

דומה כי בסופו-של-יום, טיעוני הנתבעים בניסיונם להגן על טענתם בדבר אי היות בני הזוג "ידועים בציבור" עד כדי להמעיט מעצמת תוכן ההגדרה, היה רצון עז להמעיט את הלכת השיתוף הרכושי בין בני הזוג, אך בדרך לכך העדיפו הם להדחיק כל זכר טוב לחיי שיתוף וזוגיות בין בני הזוג ואף בינם לבין התובע.

בשולי הדברים אם כי לא בחשיבותם, יש לתמוה כיצד הנתבעים לא התנגדו לסמכותו העניינית של בית-משפט זה להידרש לתביעת התובע, שכן אם לשיטתם בני הזוג לא היו בגדר "ידועים בציבור", אין לבית-משפט לענייני משפחה סמכות עניינית לברר את תביעת התובע.

מכל האמור, הגעתי למסקנה כי התובע הרים גם הרים הנטל המוטל עליו להוכיח קיום חיי משפחה ומשק בית משותף עד כדי הגדרת הצדדים "כידועים בציבור", וכך אני קובע...

האם התקיים משטר שיתוף רכושי בין בני הזוג?

אקדים ואומר כי לאור מכלול הראיות, שוכנעתי כאמור כי התובע והמנוחה חיו כבני זוג "ידועים בציבור" משנת 1991 ועד ליום פטירת המנוחה, וכי שררה ביניהם הסכמה בדבר שיתוף בכל הזכויות והחובות אשר נצברו לטובתם במהלך תקופה זו, ואפרט.

מעדויות הצדדים למדתי על שיתוף כלכלי כלשהו ולא מועט בין הצדדים, כמו גם קניות, כמו גם תשלומי הבית ששולמו חלקם בכספי מזומן, גם על-ידי התובע באמצעות כרטיס האשראי שלו, על-אף שחשבונות אלו היו על-שם המנוחה.

מצאתי בכרטיסי האשראי של התובע תשלומים שונים, ביניהם גם תשלומים בעבור הוצאות הבית ומזון, ועוד.

קיומם של חשבונות בנקים נפרדים למי מבני הזוג ו/או אי קיומו של חשבון משותף להם, אין בהם להעיד בהכרח על קשר ישיר להפרדה רכושית, אלא על שימוש מושכל בעניינים כספיים בחשבון זה בהתאם לצרכים מסויימים או לפי החלטת הצדדים, כאשר מדובר גם בתופעה שכיחה המצויה גם אצל זוגות נשואים...

אין אני יודע מה היתה החלוקה ואופן הנשיאה בין התובע למנוחה אך כעולה מן האסמכתאות, הרי שהן המנוחה והן התובע נשאו, מי יותר ומי פחות בתשלומים השונים ובהוצאות המשותפות, מי באמצעות כרטיס אשראי ומי באמצעות תשלום בכספי מזומן, כך היה הנוהג ככל הנראה בין בני הזוג.

כל אחד מהצדדים תרם לקשר הזוגי כפי יכולתו וכפי הצורך, מי בדרך כזו ומי בדרך אחרת.

גם תרומה כלכלית נמוכה יחסית אינה סותרת את החלת הלכת שיתוף...

באשר לדירת המגורים בה התגוררו בני הזוג מרבית שנות חייהם המשותפות, דירה אשר זכויותיה רשומות על-שם המנוחה בלבד, נקבע בפסיקה כי מכוח היותו של נכס זה נכס משפחתי מובהק, נדרשת כמות ראיות קטנה יותר להוכחת השיתוף והגבולות בין המשאבים מיטשטשים, אף אם מלכתחילה עיקר המעמסה היתה על אחד מבני הזוג...

סבור אני שבנסיבות אלו, כמו גם אורח החיים בין בני הזוג, מהות וטיב הקשר כפי שראו בהם בני הזוג, ויוער כי עדויות הנתבעים בהקשר זה בעיקר התבססו על סברות והשערות, וכן כי המנוחה לא עשתה כל פעולה להבהיר היטב לתובע, לא באמצעות מעשה ולא במחדל, גם לא באמצעות הסכם כתוב, שהיא אינה רואה או מתייחסת אליו כשותף כלכלי לרכושה, זה הרשום על שמה, קל וחומר זה הנצבר בצורה כזו או אחרת במהלך חייהם המשותפים, על-אף אם רשום על שמה בלבד, אין לפגוע בהסתמכותו על חזקת השיתוף ויש להחילה גם במקרה זה על בני הזוג...

לאור כל האמור, כמו גם העדויות, מכלול הנסיבות, שוכנעתי כי עלה בידי התובע להוכיח כי בתקופת חייהם המשותפת של בני הזוג, משנת 1991 ועד לפטירת המנוחה, חיו בני הזוג יחדיו חיי שיתוף, כי התובע והמנוחה קשרו גורלם זה בזו, כי ראו בעצמם משפחה ובקשר ביניהם כקשר מחייב, ניהלו משק בית משותף, תמכו אחד במשנהו רגשית וכלכלית והגם שלא ניהלו חשבון בנק משותף, התנהלו כיחידה כלכלית אחת.

ניתן פסק-דין הצהרתי על-פיו התובע והמנוחה שותפים בכל הזכויות והחובות, לרבות דירת המגורים, אשר נצברו למי מהם בתקופת חייהם המשותפת, החל משנת 1991 ועד ליום פטירת המנוחה..."

© כל הזכויות שמורות לעו"ד שלומי נרקיס. אין להעתיק ו/או להפיץ תכנים ו/או קטעים ממאמר זה, בכל צורה שהיא הן דרך אמצעי אלקטרוני ומכני, לרבות צילום, הקלטה, הקלדה וכיו"ב ללא אישור של עו"ד שלומי נרקיס מראש ובכתב.

הדפסת המאמר

שלח לחבר