רוצה שנתקשר? הקלק כאן

כיצד ינהג בית-המשפט בבואו לחלק עזבון כאשר קיימת הוראה ברורה בצוואה באשר לחלוקת העזבון?

פורסם : 22.12.2020

הדפסת המאמר

שלח לחבר

כיצד ינהג בית-המשפט בבואו לחלק עזבון כאשר קיימת הוראה ברורה בצוואה באשר לחלוקת העזבון?

מאת: שלומי נרקיס, עו"ד ונוטריון

סעיף 111 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

 

"111. חלוקה על-פי צו בית-המשפט

(א) באין הסכם בין היורשים יחולקו נכסי העזבון ביניהם על-פי צו בית-המשפט.

(ב) מנהל העזבון יביא לפני בית-המשפט תכנית לחלוקת הנכסים.

(ג) הורה המוריש בצוואתו כיצד יחולקו נכסי העזבון בין היורשים, ינהג בית-המשפט לפי הוראות הצוואה, זולת אם שוכנע, מטעמים שיירשמו, שהיו סיבות מיוחדות לסטות מהן; באין הוראות כאלה בצוואת המוריש, ינהג בית-המשפט לפי הכללים שבסעיפים 112 עד 117."

 

ב- ת"ע (ת"א) 41216-06-15 {א' ואח' נ' ג' ואח', טרם פורסם (16.05.19)} נפסק מפי כב' השופטת, סגנית הנשיא, מירה דהן:

 

"פסק-דין

התובענה שבפניי הינה תובענה בהתאם לסעיף 111(ג) לחוק הירושה, התשכ"ה -1965 (להלן: "חוק הירושה") למתן צו לחלוקת עזבון המנוחה --- ז"ל - אימן של הנתבעת והתובעות (להלן: "המורישה" ו/או "המנוחה") על-פי ההוראות הברורות בצואת המנוחה מיום 15.02.12 (להלן: "הצוואה") ובהתאם לחוות-הדעת השמאיות שניתנו.

 

רקע עובדתי

1. א. הצדדים להליך זה, התובעות והנתבעת, הינן אחיות, שלושתן בנותיה של המנוחה המורישה (להלן: "היורשות").

 

ב. המנוחה הלכה לעולמה ביום 00.00.13; לאחר פטירת המנוחה הוגשה צוואתה מיום 15.02.12 לקיום וביום 09.09.13, ניתן צו לקיום הצוואה.

 

2. א. בצוואה ציינה ופירטה המנוחה את היקף רכושה, כולל זכויותיה בשש דירות, כספים בחשבונות בנקים וכיוצא בזה.

 

ב. המנוחה הורתה בצוואתה את שיעשה בעזבונה ואופן חלוקתו, תוך שהיא מציינת במפורש בסעיף 3.3 לצוואה כי:

 

"מה שמנחה אותי זו חלוקה שוויונית בין שלוש בנותיי בכל עזבוני, אך גם רצון לבצע חלוקה בעין בין הבנות, באופן שלכל אחת מהן תהיה בעלות בשלמות על דירה ו/או חלקה ככל שהדבר אפשרי, על-מנת למנוע חילוקי דיעות בין בנותיי."

 

ג. בסעיפים 3.3.6-3.3.1 לצוואה פירטה המורישה אלו דירות תועברנה לכל אחת מהיורשות.

 

ד. בסעיף 3.4 לצוואה, אשר בשל חשיבותו מובא הוא להלן במלואו, קבעה המנוחה מנגנון, אשר הוגדר על-ידי המנוחה כ"מנגנון איזון", ולפיו ככל שהשווי המצטבר של שתי הדירות אשר תקבל כ"א מהיורשות יהיה שונה, יתבצעו תשלומי איזון בין הבנות וזאת מכספי העזבון, כך שהמנה שתקבל כל יורשת תהיה זהה. וכך קבעה המנוחה:

 

"3.4 הינני מצווה עוד:

 

מאחר וברצוני כי יהיה איזון בשווי של כל מנה שקיבלה כל אחת מבנותיי, ומאחר ואינני יודעת מה יהיה שוויון של כל אחת מ- 6 דירותיי, ביום פטירתי, לפיכך, הינני מצווה כי ימונה שמאי מקרקעין מוסכם על שלושתן (ובאין הסכמה ימונה על-ידי עו"ד שגיב, אם לא תרצה/ירצה עו"ד שגיב למנות, ימונה על-ידי יו"ר לשכת השמאים). אשר ישום את כל 6 הדירות בשווי ליום פטירתי.

 

היה ויתברר כתוצאה מהשמאות שמי מהבנות קיבלה יותר ו/או פחות - יאוזן ההפרש מהכספים שבעזבוני.

 

לא יהיה די בכספים כדי לאזן אך ההפרש באיזון יהיה קטן מ- 2% - לא יבוצעו איזונים."

 

דהיינו, המנוחה ציינה במפורש בצוואתה כי רצונה שיהיה איזון בשווי הרכוש שתקבל כל אחת מהבנות ועל-כן הורתה כדלקמן:

 

1. תיעשה חלוקה שוויונית בין שלוש הבנות.

 

2. ימונה שמאי, אשר זהותו תוסכם על שלוש היורשות.

 

3. באין הסכמה בין היורשות בדבר זהות השמאי, ימונה הוא על-ידי עו"ד שגיב.

 

4. באם לא תרצה עו"ד שגיב למנות שמאי, ימונה השמאי על-ידי יו"ר לשכת השמאים.

 

5. שווי השמאות ייעשה נכון ליום פטירת המורישה.

 

6. בהתאם לשווי הדירות תקבל כל אחת מהיורשות כספים מיתרת העזבון, כך ששווי חלקה של כל אחת מיורשות המנוחה מעזבונה יהיה שווה.

 

7. באם לא יהיה די בכספים כדי לאזן אך ההפרש בין היורשות יהא קטן מ- 2% - לא יבוצעו איזונים.

 

3. א. בעזבון המנוחה כאמור שישה נכסים אשר הוקנו לבנותיה היורשות באופן הבא:

 

לתובעת 1, הגב' ---: נכס ברחוב --; נכס ברחוב ---.

 

לתובעת 2, הגב' ---: נכס ברחוב ---; נכס ברחוב ---.

 

לנתבעת, הגב' ---: נכס ברחוב ---; נכס ברחוב ---.

 

ב. היורשות לא הגיעו להסכמות מחוץ לכותלי בית-המשפט ומשכך ועל-פי הוראות הצוואה פנו הן לעו"ד אורנה שגיב לקביעת זהות השמאי.

 

עו"ד שגיב הציעה למנות את השמאית ס. (להלן: "השמאית ס."); היורשות אישרו זהות השמאית שנבחרה ושילמו את שכר-טרחתה.

 

השמאית ס. ערכה חוות-דעת שמאית בדבר שווים של כל אחד מהנכסים נכון למועד פטירת המנוחה.

 

ג. על-פי חוות-הדעת השמאית ס., הנתבעת --- קיבלה את שתי הדירות היקרות (בסך כולל של 4,500,000 ש"ח) ולכן איננה זכאית לתשלום כלשהו; התובעת 1 --- קיבלה שתי דירות בשווי של 4,000,000 ש"ח ולכן זכאית לתשלום איזונים בסך של 500,000 ש"ח ואילו התובעת 2 --- קיבלה שתי דירות בשווי של 4,250,000 ש"ח ולכן זכאית לתשלום איזונים בסך של 250,000 ש"ח.

 

ד. יודגש כי הצדדים שלחו לשמאית ס. שאלות הבהרה ואלו נענו על ידה. לבקשת הצדדים נקבע דיון לחקירת המומחית. במסגרת הדיון הוברר כי בניגוד לנטען קודם לכן על-ידי התובעות, השמאית ס. מעולם לא ביקרה בנכסים נשוא השמאות, והביקורים בנכס נעשו על-ידי מר פ., אשר בזמנים הרלוונטיים לעריכת חוות-הדעת עבד כשמאי שכיר במשרדה של הגב' ס.

 

א. הנתבעת טענה כי הליך מינוי השמאית ס. לא בוצע בהתאם לצוואה כך שהוראות הצוואה לא קויימו. כמו-כן טענה היא שחוות-הדעת השמאית נערכה באופן לקוי ורשלני ותוך התעלמות מהאפיונים המיוחדים של כ"א מהנכסים באופן אשר מבטל מעיקרן את תוצאות חוות-הדעת ובהיותן עומדות בניגוד לערך העליון של הצוואה והוא חלוקה שוויונית בין היורשות.

 

ב. הנתבעת חלקה על המהימנות והאובייקטיביות של השמאויות שנערכו על-ידי השמאית ס., ולטענתה ספקותיה התגברו גם עקב תגובותיה הלקוניות של השמאית לפניותיה להבהרה.

 

ג. ציינה עוד הנתבעת כי לאור הספקות שהתעוררו בליבה בנוגע לנכונות חוות-הדעת של השמאית ס., פנתה היא לשמאי מטעמה, מר ארז כהן על-מנת שיבצע הערכת שווי נוספת של שש הדירות (להלן: "שמאות ארז כהן"); תחילה בהיעדר היתר מצד התובעות להיכנס לדירותיהן, ביצע השמאי כהן הערכת שווי על-ידי השוואה לדירות דומות ובממצאיו העלה כי השמאויות שערכה השמאית ס. אינן מלאות ואינן מדוייקות וכי היא טעתה באופן רשלני בעריכת שומות הנכסים.

 

5. א. בהמשך לטענות הנתבעת כאמור ולאחר שהגישו הצדדים סיכומים לעניין, ניתנה החלטתי מיום 07.02.17 ובה נקבע בין היתר כדלקמן:

 

"בנדון שבפנינו, הונחו בפני הצדדים ובפני בית-המשפט שמאויות אשר אינן נסמכות על ביקורים שערכה השמאית בנכסים נשואי השומה, והשמאית לא צירפה אף לעיון הצדדים ו/או לעיון בית-המשפט החומר הגולמי על בסיסו ערכה השמאויות.

 

יצויין כי יכול וחסר זה הוא הבסיס לטענות הנתבעת בדבר אי-הערכה נכונה של חלק מהנכסים ובהתייחס לייחודם לעומת נכסים אחרים אליהם הושוו."

 

ובהמשך:

 

"לעניין זה על בית-המשפט לבדוק האם השמאי אשר מונה פעל באופן המיטבי לבדיקת הנכסים שקיבל לעריכת השומה, ביקר בהם בפועל, ראה את הנתונים הכוללים, הציג התרשמותו לצדדים, שמע הערותיהם והשיב לשאלות הבהרה והכל על-מנת שהתמונה העובדתית תהיה שלמה ומקיפה ובאמצעות המומחה אשר מונה...

 

נוכח כל האמור לעיל ונוכח הוראות הצוואה ולשם קיום המטרות שבה מצאתי בשלב זה להורות על מינוי שמאי נוסף אשר יבחן שווי הנכסים שבצוואה. בשלב זה יישאו הצדדים בעלות השמאי הנוסף בחלקים שווים.

 

בהמשך לשמאויות שיתקבלו ותוצאותיהם, אדרש לעתירות נוספות וככל שיהיו .

 

ממנה לעניין זה את השמאי מר מנחם מלוכנא."

 

ב. בהמשך נקבע גם כי אין להעביר למומחה מטעם בית-המשפט מר מנחם מלוכנא (להלן: "מומחה בית-המשפט"), חוות-הדעת הקודמות שנערכו ועל-מנת לשמור על טוהר ההליך וניטרליות הקביעות. לאחר מינוי מומחה בית-המשפט, ביקר הוא בעצמו בכל שש הדירות.

 

6. א. עוד במהלך הכנת חוות-הדעת הוגשו על-ידי הצדדים בקשות רבות המתייחסות לעבודת המומחה והתנהלות הצדדים.

 

בהחלטתי מיום 15.05.17 הורתי כדלקמן:

 

"ברי כי לא ניתן לנהל משא-ומתן עם השמאי ואולם כאמור בהחלטתי מיום 09.05.17 חזקה על המומחה שמונה מטעם בית-המשפט כי יעשה עבודתו נאמנה במקצועיות שכן אין המדובר במומחה מטעם מי מהצדדים. המסמכים שיועברו למומחה הינם מסמכים "אובייקטיביים" גרידא ולא כאלו אשר הוכנו על-ידי ב"כ הצדדים לצורך ההליך דנן. יוזכר כי עסקינן במומחה נוסף בתיק ועל-כן מומלץ לצדדים לברור הבקשות בהן טענות כלפי הניטרליות."

 

ב. במסגרת שש חוות-הדעת אשר הגיש מומחה בית-המשפט נקבע שוב כי הנתבעת --- קיבלה את שתי הדירות היקרות (בסך כולל של 4,279,000 ש"ח) ולכן איננה זכאית לתשלום כלשהו; התובעת 1 --- קיבלה שתי דירות בשווי של 4,073,000 ש"ח ולכן זכאית לתשלום איזונים בסך של 206,000 ש"ח ואילו התובעת 2 --- קיבלה שתי דירות בשווי של 3,796,000 ש"ח ולכן זכאית לתשלום איזונים בסך של 483,000 ש"ח.

 

ג. מסיכום תשלומי האיזון עולה כי על-פי חוות-דעת מומחה בית-המשפט, על הנתבעת לשלם סך של 689,000 ש"ח לתובעות; יוזכר כי על-פי חוות-דעת השמאית ס. היה על הנתבעת לשאת בתשלומי איזון לתובעות בסך כולל של 750,000 ש"ח קרי ההבדל בין שתי חוות-הדעת עומד על כ- 60,000 ש"ח בלבד; בהינתן כי סך נכסי העזבון עומד על כ- 12,148,000 ש"ח הרי שההבדל בין שתי חוות-הדעת הינו פחות מחצי אחוז מסך שווי נכסי העזבון.

 

7. א. לבקשתם ועל-פי הוראות הדין, שלחו הצדדים שאלות הבהרה למומחה; בתגובה לשאלות הרבות שנשלחו אליו, הגיש המומחה ביום 02.10.17 תגובת כללית לשאלות.

 

נוכח תוכן התגובה המדבר בעד עצמו, יצוטט חלק ממנה וכדלקמן:

 

"קראתי את 88 שאלות הצדדים והגעתי למסקנה שכל אחד מעורכי-הדין מנסה להסביר מדוע השמאי טעה כאשר צד אחד מנסה בשאלותיו להוכיח כי השמאי טעה כלפי מטה, ואילו הצד השני מנסה להוכיח כי השמאי טעה כלפי מעלה, כל אחד תואם את דרישת לקוחותיו. הגורם היחידי שבדק את כל הנכסים הוא השמאי. אשר הוא גורם אובייקטיבי ואין לו שום סיבה או אינטרס לקבוע נתונים שהם לטובת צד מסויים. מוזר שעורך-הדין של אחד הצדדים שאל שאלות אשר כולן ידועות למשל מי הראה לך את הנכס, כמה פעמים ביקרת בנכס וכו' כאשר ידוע לו מלקוחותיו שהיו נוכחות בכל הנכסים בזמן הביקור.

 

לעניין עצם הטענות אין רלוונטיות לענות ולחשב את כל השינויים המבוקשים בשאלות עורכי-הדין, מאחר וקראת שוב את כל חוות-הדעת, בדקתי את חוות-הדעת לעומק ולא מצאתי כל טעות מהותית המצדיקה הכנת חוות-דעת חדשה, המשנה את שווים של הנכסים נכון למועד הקובע. לדוגמא אחד מעורכי-הדין ציין כי נלקחה עסקת השוואה (גוש xxxx חלקה xxxx) שנבנתה בשנת 1999. ושאל האם לא מקובל לקחת פחת לדירה של לפחות 2% בשנה וביקש את חוות-דעתי לשווי דירה מחדש לאחר חישוב הפחתת הפחתים לעסקאות ההשוואה ומהו שווי למ"ר בהתאם לכך. בשום שלב לא ערבבתי בין דירה חדשה לבין דירה וותיקה.. כל נכס עומד בפני עצמו וההתאמה שלו לנכסים אחרים נעשתה לאחר בדיקה נתוני כל נכסי ההשוואה בנפרד, ולכן לא היה צורך במקדם הפחתת פחת.

 

דוגמא נוספת, עניין שטחי הדירות, הדירות נמדדו במועד הביקור וחושב שטחם הבנוי כיום, התחשיב לעניין שווי הנכסים נכון למועד הקובע התבסס ברובו על עסקאות רשות המיסים ונלקחו בחשבון השטחים הרושמים בנסח הטאבו ועסקאות ההשוואה גם הן חושבו על-פי השטחים המפורסמים בנסח טאבו (לכן אין צורך לחשב את שטחי המרפסות שנסגרו והוספו לשטח הדירה).

 

לעניין נוסף, שאלות לגבי החומרים שנמסרו לידי על-ידי הצדדים, כל חומר שנמסר לידי ולא היה חתום או שהתקבל לאחר המועד הקובע לא קיבל משקל בשווי הנכסים בחוות-הדעת."

 

ב. הצדדים עתרו לזימון המומחה לחקירה נגדית וזו אכן התקיימה בדיון ביום 10.06.18 (ראה להלן); יובהר כי בפתחו של הדיון, הגיש המומחה מענה כתוב ומפורט לשלל שאלות ההבהרה ששלחו אליו הצדדים (נסרק לתיק בית-המשפט כמוצג ב').

 

ג. בהמשך לחקירת מומחה בית-המשפט כאמור ועל-מנת להבהיר שתי סוגיות, הוריתי במעמד הדיון כי על המומחה להגיש חוות-דעת משלימה וזו אכן הוגשה ביום 22.07.18 (ראה להלן).

 

עמדת התובעות לחוות-דעת המומחה מטעם בית-המשפט

8. התובעות בתיק עותרות למתן צו לחלוקת העזבון על-פי חוות-דעת מומחה בית-המשפט; התובעות מקבלות את חוות-הדעת האמורות ואף מסכימות לחלוקה שווה של כלל תשלומי האיזון שנקבעו בחוות-דעת שמאי בית-המשפט בינן לבין עצמן כך שהתובעת 1 תקבל סך של 344,500 ש"ח והתובעת 2 תקבל סך של 344,500 ש"ח (ובסך כולל תשלומי איזון בסך 689,000 ש"ח ).

 

עמדת הנתבעת לחוות-דעת המומחה מטעם בית-המשפט

9. א. לטענת הנתבעת על-פי סעיף 5.5 לתקן מס' 1.0 לכללי התקינה השמאית, חוות-הדעת השמאית צריכה להיערך לכל היותר תוך שלושה חודשים ממועד הביקור בנכס/ים ואילו במקרה זה שבפנינו חוות-הדעת השמאית, באשר לכל אחד מהנכסים, נערכה לאחר יותר מ- 3 חודשים ממועד הביקור בנכס/ים.

 

ב. עוד טענה הנתבעת כי תקן מס' 9 לתקינה השמאית מורה כי על השמאי לבצע מדידה של הנכס הנישום; הנתבעת טענה כי השמאי לא ביצע מדידות נאותות של הנכס/ים והסתמך על הנתונים בנסח הטאבו תחת מדידה מדוייקת.

 

ג. באשר לנכס ברחוב --- טענה הנתבעת כי בסיס עסקאות ההשוואה היה שגוי - שכן :

 

(1) הנכס הנדון בנוי על שטח גדול בהרבה מהשטח של הנכסים שהיוו בסיס לעסקאות ההשוואה;

 

(2) עסקינן בנכס השונה מהותית מהעסקאות נשוא ההשוואה שכן נכס זה הינו בית דו-משפחתי ואילו הנכסים שהיו בסיס להשוואה הינם קוטג'ים טוריים ובתים חד משפחתיים אשר ערכם נמוך מהנכס הנדון. עוד צויין כי לא הובאה בחשבון החניה הצמודה בנכס.

 

ד. באשר לנכסים ברחוב --- ורחוב --- טענה הנתבעת כי:

 

(1) בסיס עסקאות ההשוואה שגוי שכן העסקאות שנלקחו בחשבון מתייחסות לנכסים הרחוקים מהנכס הנדון למרות שישנן עסקאות להשוואה מרחובות סמוכים יותר לנכס.

 

(2) נכון למועד פטירת המנוחה היה הסכם תמ"א 38 לגבי הדירה ב--- ואשר בוטל על-ידי הקבלן רק כשלוש שנים מאוחר יותר. לטענת הנתבעת בעת הערכת שווי הדירה ב--- היה על הנתבע לקחת בחשבון את עסקת התמ"א 38 שהיתה בתוקף במועד הפטירה.

 

ה. אשר-על-כן ונוכח הטענות האמורות, עתרה הנתבעת לקבוע כי נפל פגם בחוות-דעת מומחה בית-המשפט ועל-כן יש לדחות את עמדת מומחה בית-המשפט בעניין שווי הנכסים שבמחלוקת כמפורט לעיל ולקבוע כדלקמן:

 

(1) שווי הנכס ברח' --- נכון למועד הקבוע הינו לכל הפחות 2,420,000 ש"ח (כערכו של נכס אחר באזור אשר לטעמה הוא הבסיס הנכון להשוואה).

 

(2) הנכסים ברחוב --- וברחוב --- xxx יוערכו כאמור בחוות-דעת השמאית ס. קרי - שווי הנכס ברח' --- הינו 1,850,000 ש"ח ושווי הנכס ברח' --- הינו 1,650,000 ש"ח.

 

דיון

10. א. העיקרון הבסיסי המונח ביסוד דיני הירושה, הוא כי יש לקיים את צוואת המת ודברו האחרון. עקרון זה בא מהכלל העברי ולפיו "מצוה לקיים דברי המת" (בבלי גיטין י"ד, ע"ב).

 

בבוא בית-המשפט לפרש צוואה, עליו להציב לנגד עיניו את העיקרון כי יש לכבד את רצון המת, כחלק מהאוטונומיה של הרצון הפרטי המעוגן בכבודו של האדם. מקובל לומר כי רצונו החד-צדדי של המצווה יכול להיות שרירותי - "מוסד הצוואה כולו בנוי על העיקרון של כיבוד רצון המצווה: ברצותו מוריש וברצותו מנשל" (ראה: ע"א 245/85 אנגלמן נ' קליין, פ"ד מג(1), 772, 781 (1989)).

 

ב. סעיף 54 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה") קובע: "מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה ובמידה שאינה משתמעת מתוכה - כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות".

 

על-פי הוראות הדין עת עסקינן בפרשנות צוואה, האינטרס העיקרי הראוי להגנה הוא רצון המצווה, ומשכך, יינתן משקל מכריע לתכלית הסובייקטיבית של המצווה תכלית הנלמדת מלשון הצוואה, מנסיבות עריכתה ומכל מקור אמין אחר.

 

11. א. במקרה שבפנינו, לשון הצוואה ברורה ואינה משתמעת לשני פנים; עיון בלשון צוואת המנוחה מלמד ברורות על רצון המנוחה שייעשה בעזבונה - המנוחה ביקשה כי עזבונה יחולק באופן שווה בין שלוש בנותיה, לפי שווי נכסיה במועד הפטירה וכי מבקשת היא שהחלוקה ההוגנת והשווה תיעשה ברוח טובה; בסעיף 3.3. לצוואה קבעה המנוחה כי...:

 

"מה שמנחה אותי זו חלוקה שוויונית בין בנותיי בכל עזבוני אך גם רצון לבצע חלוקה בעין בין הבנות, באופן שלכל אחת מהן תהיה בעלות בשלמות על דירה ו/או חלקה, ככל שהדבר אפשרי, על-מנת למנוע חילוקי דעות בין בנותיי." 

 

ובסעיף 3.4 קבעה:

 

"מאחר ורצוני כי יהיה איזון בשווי של כל מנה שקיבלה כל אחת מבנותיי..."

 

והוסיפה בסעיף 3.5 לצוואתה:

 

"אין באמור לעיל לשלול את זכותן של בנותיי להגיע להסכמה אחרת כלשהי בדבר חלוקת עזבוני - ובלבד שתהיה זו הסכמה מחוץ לכותלי בית-המשפט ברוח טובה ושל כל שלוש בנותיי."

 

ב. כאמור, לצורך איזון זה קבעה המנוחה כאמור מנגנון טכני ולפיו תיערך שומה של כל אחד מהנכסים שתקבל כל אחת מהבנות נכון למועד פטירתה, או אז ייערכו תשלומי איזון לאלו שתקבלנה נכסים ששווים יהא נמוך/גבוה מהשווי שתקבלנה האחרות.

 

המנוחה קבעה גם על-ידי מי תיערך השמאות הקובעת - ראה לעניין זה, כאמור, סעיף 3.4 סיפא לצוואה:

 

"הינני מצווה כי ימונה שמאי מקרקעין מוסכם על שלושתן (ובאין הסכמה ימונה על-ידי עו"ד שגיב, אם לא תרצה/ירצה עו"ד שגיב למנות, ימונה על-ידי יו"ר לשכת השמאים). אשר ישום את כל 6 הדירות בשווי ליום פטירתי.

 

היה ויתברר כתוצאה מהשמאות שמי מהבנות קיבלה יותר ו/או פחות - יאוזן ההפרש מהכספים שבעזבוני."

 

ג. חרף לשונה הברור של הצוואה, חרף העובדה כי רצון המנוחה הועבר בהוראות ברורות תוך קביעת הרציונל של שוויון בין שלוש הבנות כמו גם המנגנון הנהיר לביצוע, משנת 2013 בה הלכה המנוחה לבית עולמה וניתן צו קיום לצוואתה, טרם הגיעו בנותיה לעמק השווה והן עודן באות והולכות בין כתלי בית-המשפט ובניגוד לאמור בסעיף 3.5 לצוואת אימם והנתבעת היא זו אשר אינה מקבלת תוצאות חוות-הדעת.

 

12. א. בהינתן כי המנוחה קבעה בצוואתה מפורשות איזה נכס מתוך ששת נכסיה יועבר למי משלוש בנותיה, הרי שעל המדוכה נותרה אך קביעת שווי הנכסים ואופן קביעת תשלומי האיזון בין היורשות.

 

ב. כאמור לעיל, ולאחר שנפסלה חוות-הדעת של הגב' ס. מונה מומחה מטעם בית-המשפט, הוא מר מלוכנא, אשר הגיש שש חוות-דעות , השיב על שאלות הבהרה, נחקר בחקירה נגדית על-ידי הצדדים ואף הגיש חוות-דעת משלימה בהתאם להחלטתי; סלע המחלוקת כיום הינו טענות הנתבעת באשר לחוות-דעת אלו, השגותיה על שנקבע בחוות-הדעת ועתירתה שלא לקבל חלק מממצאיה וכמפורט לעיל.

 

13. א. כבר בפתחם של דברים אביא אחריתם - לא מצאתי כל מקום לפסול, ואף לא לשנות את חוות-דעת המומחה מטעם בית-המשפט שהונחה בפניי;

 

ב. הלכה היא כי "מומחה מטעם בית-המשפט משמש זרועו הארוכה והנחת המוצא היא כי הוא פועל באופן הגון וללא משוא פנים" - רע"א 7902/16 ס.ב. ניהול מקרקעין בע"מ נ' תינהב חברה לבניה ופיתוח (1990) בע"מ (פורסם באתר האינטרנט נבו) (פסק-דין מיום 17.11.16).

 

וראה גם: רע"א 9027/07 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' בשאראת, פסקה 4 (פורסם באתר האינטרנט נבו) (פסק-דין מיום 30.12.07); רע"א 5611/07 לינצקי נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית בא"י (פורסם באתר האינטרנט נבו) (פסק-דין מיום 21.10.07).

 

אשר-על-כן, רק במקרים חריגים בהם יוכח כי המומחה פעל בניגוד לכללי הצדק הטבעי או בחוסר תום-לב, יורה בית-המשפט על פסילתו (ע"א 1168/07 יפה נוף - תחבורה, תשתיות ובניה בע"מ נ' מאיר הפלר (פורסם באתר האינטרנט נבו) (פסק-דין מיום 01.02.09) (להלן: "עניין יפה נוף"); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שתים-עשרה, 2015) בעמודים 494-493.

 

ג. כפי שגם צוטט בסיכומי התובעות, הרי שהתערבות בית-המשפט בחוות-דעת שמאי מוסכם תעשה רק בנסיבות יוצאות דופן של חריגה מסמכות, חוסר הגינות, חוסר תום-לב, השפעה בלתי-הוגנת, חריגה מכללי צדק טבעי, טעות גסה וכיוצא בזה וכדברי כב' השופט י' דנצינגר בעניין יפה נוף:

 

"ככלל, עילות ההתערבות בחוות-דעת מקצועית אותה ערך שמאי או מעריך מצומצמות למקרים חריגים בהם פעל השמאי או המעריך בניגוד לכללי הצדק הטבעי כגון תחת השפעה בלתי-הוגנת או עקב תרמית או כאשר פעל בחוסר תום-לב (ראו: ע"א 609/93 מרום שירותי תעופה בע"מ נ' רשות שדות התעופה, פ"ד מח(5), 381, 391 (1994)). פרט למקרים כאמור, אין מקום להתיר לצדדים להשיג על שיקול-דעתו המקצועי של שמאי או מעריך על-מנת להגיע לתוצאות הרצויות להם. ב- ע"א 66/67 גלובוס למזרח, תעשייני עטים וצרכי משרד  בע"מ נ' רולקס בע"מ, פ"ד כא(2), 146 (1967) נדרש כב' השופט (כתוארו אז) מ' לנדוי לשאלה זו וקבע בנוגע למעריך, נשוא דיונו, כי:

 

"... במידה שמסקנותיו נוגעות לעניינים שבשיקול-דעת, אין להרשות ויכוח על כך אם שיקול-דעתו היה פגום, ואף טעות שהוא טעה בתום-לב בעניין שבשיקול-דעת אין בה כדי להצדיק את שינוי מסקנותיו. הטעם לדבר הוא שבעניינים אלה התכוונו הצדדים לסמוך ללא ערעור על הכשרתו המקצועית של האיש שנבחר על-ידם." (שם, בעמוד 153)

 

צמצום עילות ההתערבות מתחייב מכיבוד רצונם של הצדדים להגשים את מטרותיהם בהסכמים שאותם כרתו ומציפיותיהם הסבירות כי לשאלה פלונית יינתן מענה הולם ומקצועי אשר נמצא בתחום המומחיות של אותו אדם שמונה על ידם. משכך, לא ניתן לקבל טענות של צד המופנות כנגד שיקול-דעתו של השמאי או המעריך. צדדים שהסכימו ביניהם למנות מומחה שייתן מענה לשאלה פלונית מחוייבים להחלטתו מכוח ההסכם שנכרת ביניהם."

 

עניין יפה נוף, בעמוד 36.

 

14. א. עוד נקבע בפסיקה כי פסילת חוות-דעת מומחה:

 

"הינה צעד קיצוני, השמור לאותם מקרים בהם המומחה גילה בהתנהלותו או בניסוח חוות-דעתו נטיה כה ברורה ובלתי מוצדקת לטובת אחד מבעלי הדין, עד שיש בכך כדי להצביע על חוסר אובייקטיביות שלו באופן מובנה."

 

כאשר החזקה היא כי המומחה ביצע את עבודתו ללא משוא פנים וביושר, ועל-כן נטל ההוכחה מוטל על הטוען אחרת ובמקרה דנן - על הנתבעת אשר הלכה למעשה משיגה על שיקול-דעתו של המומחה. 

 

ראה: פסק-דינה של כב' השופטת אספרנצה אלון ב- בש"א 2097/07 י.ד. נ' י.מ. (פורסם באתר האינטרנט נבו) (פסק-דין מיום 27.08.07).

 

ב. ודוק, בית-משפט העליון אכן הכיר בעבר בעילה של "שגיאה גסה" אשר נפלה בחוות-דעתו של שמאי על-מנת לשנותה או לבטלה וראה:

 

ע"א 713/84 בניאס נ' רפאל (פורסם באתר האינטרנט נבו) (פסק-דין מיום 18.06.86).

 

אולם עילה זו מצומצמת למקרים בהם השגיאה "עולה מן הכתוב או מכוונתם הברורה של הצדדים" כאשר אין מקום לאפשר את הפרכתה לגופה על-ידי עדות חיצונית אחרת.

 

15. א. אולם זאת יש לציין, גם חוות-דעת מומחה מטעם בית-המשפט אינה מתקבלת כ"זה ראה וקדש" אלא, על-פי הוראות הדין - ניתנת אפשרות לצדדים לשאול שאלות הבהרה, לחקור את המומחה בחקירה נגדית ואף לקבל השלמות של חוות-הדעת, בהתאם לנדרש.

 

ב. נזכור כי ההכרעה נתונה בסופו-של-יום לבית-המשפט על-פי מכלול הראיות שבפניו, כאשר בית-המשפט רשאי לדחות מסקנתו של המומחה או לקחת חלקים מחוות-דעתו; ההכרעה השיפוטית מתחת ידו של השופט היא יוצאת, לא מתחת ידו של המומחה המקצועי.

 

ג. להזכיר כי במקרה דנן מונתה כבר השמאית ס. על-ידי הצדדים ליתן שמאותה באשר לשווי הנכסים ולאחר שזו נחקרה והוברר כי היא בעצמה לא ביקרה בנכסים ועל-מנת להסיר כל חשש באשר למשקל השמאויות מונה מומחה נוסף. אנו נמצאים, אם-כן, בסבב ב' של טענות הנתבעת המתייחסות לתקפות חוות-הדעת אשר הונחו בפני בית-המשפט.

 

טענות בדבר חוות-דעת המומחה     

הנכס שברח' ---

16. לטענת הנתבעת כאמור, הנכס הנדון בנוי על שטח גדול בהרבה מהשטח של הנכסים שהיוו בסיס לעסקאות ההשוואה; כמו-כן, עסקינן בנכס השונה מהותית מהעסקאות נשוא ההשוואה שכן נכס זה הינו בית דו-משפחתי ואילו הנכסים שהיו בסיס להשוואה הינם קוטג'ים טוריים ובתים חד-משפחתיים אשר ערכם נמוך מהנכס הנדון ולא הובאה בחשבון החניה הצמודה בנכס.

 

17. א. במענה לשאלות ההבהרה ובהמשך בחקירת המומחה בפניי ביום 10.06.18 חידד המומחה והבהיר כי ערך מספר מקדמים שמאיים להתאמת נכסי ההשוואה לנכס נשוא חוות-הדעת; רוצה לומר - המומחה ביצע השוואה לעסקאות מכר שבוצעו בסביבת הנכס נשוא חוות-הדעת ומפורסמות באתר משרד האוצר, רשות המיסים בישראל ותוך התאמתם להבדלים הפיזיים בין הנכסים. נכון הוא כי הנכס הנבדק הוא בית דו-משפחתי ועת מושווה הוא לעסקאות דומות (אך לא זהות) כגון עסקאות בקוטג' טורי וקוטג' חד-משפחתי - מבצע המומחה מקדם שמאי בהתאם (ראה מענה לשאלות הבהרה - אשר הוגשו וסומנו כמוצג ב' - מספר 4.3, 4.5, 4.7);

 

כמו-כן בניגוד לטענת הנתבעת כי הנכס לא נמדד כראוי ולא נבחן שטחו - הרי שבמענה לשאלה מספר 4.11 לשאלות ההבהרה - השיב המומחה כי הנכס אכן נמדד ושטחו הינו כ- 180 מ"ר.

 

גם במענה לשאלה 4.12 מבהיר המומחה כי בהשוואה לעסקאות דומות אשר בוצעו באזור הנכס, הנתון כי המדובר בבית דו-משפחתי ובשטח המדוד, מהווה ציר מרכזי בהערכת שווי הנכס.

 

ב. גם במסגרת חוות-הדעת המשלימה מיום 22.07.18 אשר הגיש המומחה, הובהר כדלקמן:

 

"כובד המשקל בשיקול-דעתי לעניין שווי הדירה התבסס על העסקה שדווחה עבור בית דו-משפחתי. אך גם לבתים חד-משפחתיים (לרוב ערכם שווה יותר מקוטג' דו-משפחתיים) וגם לקוטג'ים הטוריים (שערכם לרוב נמוך יותר מקוטג'ים דו-משפחתי) משקל מופחת בשיקול-דעתי לעניין שווי הנכס. בשיקול-הדעת עבור שווי הנכס הנ"ל לקחתי בחשבון את יתרונותיו וחסרונותיו של הנכס בהשוואה לכל אחד ואחד בהתאם לעסקאות ההשוואה ביחס לנכס נשוא חוות-הדעת. שטח הנכס חושב בהתאם לשטחו הנכון (כ- 180 מ"ר בנוי על מגרש של 450 מ"ר) ובקביעת שווי הנכס שוקלל שטחם המועט של חלק מעסקאות ההשוואה לנכס זה ובהתאם שוקלל גם לשטחם הגדול יותר של עסקאות ההשוואה ביחס לנכס נשוא חוות-הדעת, אני סבור כי אין לשנות את שווי הנכס."

(ראה עמוד 1 לחוות-הדעת המשלימה)

 

ג. אשר-על-כן ולאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות והנתונים, נחה דעתי כי אין בסיס לטענת הנתבעת כי בסיס עסקאות ההשוואה שגוי. נחה דעתי גם כי הנכס אכן נמדד ונבחן וכי קביעת שומת הנכס נעשתה על-פי מקדמים שמאיים תקינים.

 

הנכסים ברחוב --- ורחוב ---

18. א. הנתבעת טענה כי עסקאות ההשוואה אינן מתאימות לשומת הנכסים שבכותרת שכן הן אינן מצויות בסמיכות לנכס הנבדק וכי היה על המומחה לקחת בחשבון עסקאות אחרות מרחובות סמוכים וקרובים יותר.

 

ב. במסגרת שאלות ההבהרה, הסביר שמאי בית-המשפט כי אין הבדל בערכי השווי בין מיקום הנכס הנדון לבין מיקום עסקאות ההשוואה; עוד טען כי שווי מ"ר בעסקאות ההשוואה שווה לשווי מ"ר בנכס הנדון (ראה שאלות 6.5, 6.6 לשאלות ההבהרה).

 

ג. במסגרת חוות-הדעת המשלימה אשר הגיש המומחה ביום 22.07.18, הבהיר הוא לעניין זה כדלקמן:

 

"אני סבור כי מרחק של כ- 800 מ"ר בין הנכסים מהווה את אותו אזור ואין סיבה לא לקחת בחשבון את אותן עסקאות ההשוואה (כל עוד אין הבדל מהותי בין האזורים כמו במקרה שלנו...) לעניין העסקאות שהתבקשתי להתייחס אליהן, תמיד ישנן עסקאות קיצון אשר מתבצעות מסיבות רבות ומגוונות, תפקידו של שמאי מקרקעין לברור ולבחור את עסקאות ההשוואה המתאימות והמשקפות בצורה הטובה ביותר את שווי הנכס הנישום, בעיקר כאשר מתבקשים להעריך שווי של נכס למועד מן העבר.

 

במועד עריכת חוות-הדעת הייתי ער לעסקאות אלו ועוד כמה עסקאות נוספות באזור אל כל אחת מהן לא מהווה מקור השוואה ישיר ככל שניתן לנכס, הן בקיצוניות ערכי השווי למ"ר שלא משקפים את הלך הרוח המתאים לסביבת הנכס באותו מועד, לבין שטחי דירות שונים באופן מהותי מהדירות נשוא חוות-הדעת, ועוד שיקולים שמאיים רבים.

 

לאחר בדיקה נוספת שלי אני סבור שאין סיבה ממשית לשנות את ערכי השווי בחוות-הדעת."

(ראה עמוד 2 לחוות-הדעת המשלימה)

 

ד. אשר-על-כן נחה דעתי כי אכן תפקידו של השמאי לבחור ולברור את עסקאות ההשוואה המשקפות נאמנה את הנכס הנישום; הצהרת המומחה כי הכיר את העסקאות האחרות שהוצגו על-ידי הנתבעת והחלטתו המקצועית לאילו עסקאות השוואה להקביל הנכס הנישום הינה החלטה מקצועית אשר לא מצאתי כי נפל בה כל פגם.

 

ה. באשר לטענת הנתבעת כי למועד פטירת המנוחה היה בתוקף הסכם תמ"א באשר לדירה ב--- -  הרי שלא עלה בידי הנתבעת להציג כל ראיה ו/או אסמכתא לכך. לטענת התובעות - כל שהיה במועד הפטירה הינה טיוטת הסכם שהועברה בדצמבר 2013 אך לא נחתמה ולא השתכללה לכדי כל חוזה מחייב ו/או פרוייקט תמ"א 38.

 

לא בכדי לא התייחס לכך השמאי ולא בכדי לא טרחה הנתבעת לצרף כל ראיה בעניין. כוונות לפרוייקט כלשהו ו/או תכניות לשיפור הנכס אינן בגדר נתון בר קיימא אותו יש לקחת בחשבון בהערכת הנכס .

 

טענת הנתבעת כי השמאית ס. התייחסה לאופציית תמ"א 38 בנכס זה ועל שום כך יש לקחת בחשבון את חוות-דעתה של השמאית ס. נקודתית לגבי נכס זה הינה בבחינת לאחוז במקל בשני קצותיו ממה נפשך? הרי הנתבעת עצמה היא שעתרה לפסול את חוות-דעתה של השמאית ס. ועל שום כך מונה מומחה בית-המשפט; הדעת אינה סובלת כי הנתבעת תברור מבין שלל השמאויות את החלק המתאים לה בכל אחת מחוות-הדעת ותטען טענות קשות באשר לקביעות האחרות אשר נערכו על-ידי אותה המומחית ובהתייחס לאופן שבו הן נערכו ושקול הדעת של השמאית.

 

19. א. אשר לטענות הכלליות של הנתבעת כי לא נערכו מדידות ראויות ונאותות של הנכסים - כפי המפורט לעיל והן בהתייחס לנכס ברחוב --- - מצאתי כי הנכסים נמדדו היטב בשטח וכי נבחן שטח הדירות גם בנסח הטאבו;

 

ב. לעניין זה אצטט בשנית מתגובת המומחה מיום 02.10.17 וכדלקמן:

 

"עניין שטחי הדירות - הדירות נמדדו במועד הביקור וחושב שטחם הבנוי כיום, התחשיב לעניין שווי הנכסים נכון למועד הקובע התבסס ברובו על עסקאות רשות המיסים ונלקחו בחשבון השטחים הרושמים בנסח הטאבו ועסקאות ההשוואה גם הן חושבו על-פי השטחים המפורסמים בנסח טאבו (לכן אין צורך לחשב את שטחי המרפסות שנסגרו והוספו לשטח הדירה)."

 

לא מצאתי כל פגם במדידות שביצע מומחה בית-המשפט ואני מורה על דחיית טענות אלו.

 

ג. יוער כי באשר לדירת הנתבעת ברחוב ---, שלנתבעת יש אינטרס כי תוערך בחסר ולשם צמצום תשלומי האיזון הנדרשים ממנה - הסכימה היא לשומה על-פי שטחה הרשום בנסח הרישום וזאת למרות שבמדידת הנכס בפועל הוברר כי שטחו גדול יותר.

 

בחוות-דעת מומחה בית-המשפט נקבע כי על-פי מדידת השטח מדובר בנכס בשטח של 44 מ"ר כולל סלון ומרפסת.

 

אולם בנסח הטאבו מצויין כי שטח הדירה הינו 39 מ"ר בלבד.

 

הנכס האמור נישום על-פי הנתון בנסח קרי על-פי שטח של 39 מ"ר בלבד; באשר לנכס זה, המיועד לבעלות הנתבעת לא הלינה היא כלל באשר לפער בין המדידות ונראה כי זאת מאחר וחישוב זה פועל לטובתה הצרה.

 

20. א. לאחר שבחנתי מכלול הנתונים ולאחר שהתרשמתי מחוות-הדעת שהגיש מומחה בית-המשפט, כמו גם מחקירתו הנגדית, מענה לשאלות הבהרה ובחוות-הדעת המשלימה, נחה דעתי כי המומחה עשה עבודתו נאמנה וכי הנתונים שהוצגו בפניי מדוייקים;

 

לא התרשמתי כי המומחה טעה טעות ממשית, או התחשב בדבר שלא צריך היה להתחשב בו, או להיפך - לא התחשב בדבר שחייב היה לקחתו בחשבון וראה: ע"א 591/77 יהושע נ' שטרן, פ"ד לב(1), 737, 746.

 

ב. לא-זו-אף-זו וכפי שהוטעם לעיל, השוני בין שני השמאים אשר העריכו את הנכסים דנן ואשר איש לא ראה את חוות-דעתו של האחר אלא המדובר בחוות-דעת נייטרליות, נפרדות אשר אף נערכו בהפרש של זמן - היה מינורי לחלוטין.

 

מסיכום תשלומי האיזון עולה כי על-פי חוות-דעת מומחה בית-המשפט, על הנתבעת לשלם סך של 689,000 ש"ח לתובעות; יוזכר כי על-פי חוות-דעת השמאית ס. היה על הנתבעת לשאת בתשלומי איזון לתובעות בסך כולל של 750,000 ש"ח קרי ההבדל בין שתי חוות-הדעת עומד על כ- 60,000 ש"ח בלבד; בהינתן כי סך נכסי העזבון עומד על כ- 12,148,000 ש"ח הרי שההבדל בין שתי חוות-הדעת הינו, כאמור, פחות מחצי אחוז מסך שווי נכסי העזבון.

 

ג. מן המקובץ, מורה על דחיית כל טענות הנתבעת באשר לחוות-הדעת; מסקנות חוות-דעת מתקבלות בזאת הן בהתייחס לשומת כל אחד מנכסי העזבון והן בהתייחס לסכומי תשלומי האיזון בין הצדדים.

 

האיזון הכספי

21. א. בסעיף 3.4 לצוואה קבעה המנוחה כך:

 

"הינני מצווה עוד:

 

מאחר וברצוני כי יהיה איזון בשווי של כל מנה שקיבלה כל אחת מבנותיי, ומאחר ואינני יודעת מה יהיה שוויון של כל אחת מ- 6 דירותיי ביום פטירתי, לפיכך, הנני מצווה כי ימונה שמאי מקרקעין מוסכם על שלושתן (ובאין הסכמה ימונה על-ידי עו"ד שגיב, אם לא תרצה/ירצה עו"ד שגיב למנות, ימונה על-ידי יו"ר לשכת השמאים). אשר ישום את כל 6 הדירות בשווי ליום פטירתי.

 

היה ויתברר כתוצאה מהשמאות שמי מהבנות קיבלה יותר ו/או פחות - יאוזן ההפרש מהכספים שבעזבוני.

 

לא יהיה די בכספים כדי לאזן אך ההפרש באיזון יהיה קטן מ- 2% - לא יבוצעו איזונים."

 

ב. ובסעיף 3.6 לצוואה:

 

"כל יתרת עזבוני לאחר האיזונים של הדירות מכל סוג ומין שהוא ובכלל זה כספים בבנק הפועלים ב- xxx, רחוב --- חשבון מס' --- ובבנק לאומי לישראל בע"מ, ב- xxx סניף --- - תחולק בחלקים שווים בין ---, ---, --- 1/3 לכל אחת מהן."

 

22. א. מהנתונים שהונחו בפניי, במועד פטירת המנוחה עמדה יתרת חשבון הבנק שלה על סך של 451,485 ש"ח.

 

ב. ביום 00.00.13, כחמישה ימים לאחר פטירת המנוחה, נפתח חשבון בנק משותף לתובעות ולנתבעת הוא חשבון מס' --- בסניף --- בבנק הפועלים (להלן: "החשבון המשותף").

 

ג. חשבון הבנק של המנוחה נסגר בסמוך לפטירתה, כספי המנוחה הועברו לחשבון המשותף ואשר הבעלים בו הינם התובעות והנתבעת, והחל ממועד פתיחתו, הופקדו אליו מלוא דמי השכירות המתקבלים בגין השכרת ששת הנכסים.

 

23. א. לטענת הנתבעת, אך הכספים שהיו בחשבון האם המנוחה במועד פטירתה הם כספי העזבון, ואילו כספי השכירויות מדירות העזבון אשר הופקדו לחשבון המשותף לאחר פטירת המנוחה אינם בגדר כספי העזבון ואין לעשות בהם שימוש לצורך איזון הפערים בשווי הדירות אשר מקבלת כ"א מהיורשות.

 

לטענתה, עצם סגירת חשבון הבנק של המנוחה והעברת הכספים לחשבון ייעודי על-שם היורשות מלמדת על חלוקת העיזבון. משכך הואיל ובמועד פטירת המנוחה יתרת חשבון הבנק עמדה על 451,485 ש"ח בלבד וכל כספי השכירות שנצברו בחשבון המשותף למן אז - אינם מהווים "פירות" העיזבון, יש להשתמש לצורך האיזון ואם בכלל, בסכום שעמד לטובת המנוחה במועד פטירתה.

 

ב. מנגד, לטענת התובעות, כל הכספים שבחשבון המשותף הינם כספי העזבון.

 

לטענתן, לאחר מות המנוחה הציעה הנתבעת לרכז את כל כספי המנוחה בחשבון אחד ע"ש שלוש היורשות, להפקיד את כל כספי השכרת 6 הדירות בחשבון משותף ולהמשיך להפקיד בידיה את מלאכת הטיפול בכל הנכסים וזאת עד לקבלת חוות-דעת השמאית וחלוקת העיזבון בפועל;

 

ואכן הלכה למעשה מאז פטירת המנוחה הופקדו מלוא דמי השכירות לחשבון המשותף. בנוסף הוצאו מלוא ההוצאות בגין כל שש הדירות מהחשבון המשותף;

 

מבהירות התובעות כי בניהול החשבון המשותף לא נעשתה כל אבחנה בין שש הדירות ו/או היורשות אלא כל כספי השכירות המתקבלים מהדירות נכנסו לחשבון זה והוצאו ממנו כשנצרכו לכך ולטובת מי מהדירות.

 

לטענת התובעות, במסגרת ניהולה הבלעדי של הנתבעת את השכרת הדירות, נהגה היא כבעלת כל הדירות, חתמה על הסכמי שכירות, גבתה בפועל דמי שכירות וכיוצא בזה וזאת כאמור מבלי להבחין בין הדירות המיועדות לה על-פי הצוואה בין הדירות המיועדות לתובעות על-פי הצוואה; לטענת התובעות סירבה הנתבעת להעביר לידיהן העתק הסכמי שכירות, מפתחות הדירות ו/או כל מסמך הקשור לדירות אלא החזיקה בידיה את כל הקשור לשש הדירות - ובפועל לא בוצעה עדיין חלוקת העזבון.

 

דיון

24. כאמור, סעיף 3.4 סיפא לצוואה קובע כי אם "לא יהיה די בכספים כדי לאזן אך ההפרש באיזון יהיה קטן מ- 2% - לא יבוצעו איזונים".

 

דהיינו בצוואתה קבעה המנוחה כי הואיל וברצונה לחלק עזבונה בחלוקה שווה בין הבנות, והפערים בשווי הדירות שציוותה לכ"א מהבנות יאוזנו מכספי העזבון, הוסיפה היא וציינה כי בהתקיים התנאים המפורטים בסעיף 3.4 לצוואה, לא יבוצעו איזונים, ואלו התנאים:

 

(א) לא יהיה בכספי העזבון די כדי לאזן.

 

(ב) ההפרש בגובה סכום האיזון קטן מ- 2%.

 

א. לטענת הנתבעת, הואיל ובמועד פטירת המנוחה, היו בחשבונה סך של 451,485 ש"ח

 

בלבד ואלו לבדם הם כספי העזבון, הרי שאין די בכספים אלו כדי לאזן את ההפרש בין היורשות (שכן סכום זה נמוך מתשלומי האיזון שנקבעו בחוות-הדעת), ומשכך לטענתה, אין לבצע איזונים כלל.

 

ב. בהתייחס לתנאי השני שבסיפא לסעיף 3.4 לצוואה הקובע כי על-מנת שלא יהיה איזון, נדרש גם כי ההפרש באיזון יהא קטן מ- 2%, טוענת הנתבעת כי המדובר בהוראה משוללת הגיון כלכלי ו/או אחר שכן ההיגיון אומר שאם אין די בכספים שנותרו כדי לבצע איזונים אזי דווקא אם ההפרש בין המנות שכל אחת מהיורשות יהיה גדול יותר מ- 2% - יש מקום לבצע איזונים שאחרת תפגע אחת היורשות יותר מהאחרות ועל שום כך לדידה של הנתבעת, יש להורות על מחיקת סיפא של הוראה זו מהצוואה ולהורות על ביטול מנגנון האיזון כליל (ראה סעיפים 35-34 לסיכומי הנתבעת).

 

25. א. מנגד טוענות התובעות כי הואיל ומאז פטירת המנוחה הופקדו מלוא דמי השכירות לחשבון המשותף ללא הבחנה בין דירה לדירה (והרי דמי השכירות המתקבלים בגין כל דירה שונים זה מזה); כמו-כן מלוא ההוצאות בגין כל הדירות - הוצאו מהחשבון המשותף (כך לדוגמא באשר לדירת הנתבעת ברחוב xxx אשר לא הושכרה משך חצי שנה - שולמו מהחשבון המשותף תשלומי הארנונה, חשמל, מים וגז וכן תשלום תחזוקה שוטפת על החלפת כיריים בגין דירה זו חרף העובדה כי המדובר בדירה המיועדת לנתבעת) מציינות התובעת מפורשות כי מלוא ההכנסות ומלוא ההוצאות בגין הדירות שבעזבון - נכנסו ויצאו כמקשה אחת לחשבון המשותף וממועד פטירת המנוחה.

 

ב. לטענת התובעות, העזבון לא חולק והרי מהות התובענה שהגישו התובעות הינה עתירה לקבלת צו לחלוקתו ומשכך דמי השכירות מיום פטירת המנוחה הינם פירות העזבון.

 

עוד מפנות התובעות למכתב של עו"ד צ., בא-כוחה דאז של הנתבעת מיום 10.07.14 (צורף כנספח 10 לכתב התביעה) לפיו מודה הנתבעת באמצעות בא-כוחה כי "הסכום עומד על-סך של כ- 650,000 ש"ח לצורך איזון וחלוקת כספים" - וסך זה מתייחס גם לכספים שנצברו מהשכירויות שהרי הסכום שעמד לטובת המנוחה במועד פטירתה היה נמוך בהרבה. לטענת התובעות, הנתבעת אינה יכולה לחזור בה מהודאה זו, גם נוכח העובדה כי לא טענה אחרת בכתב ההגנה.

 

ג. לטענת התובעות בהינתן כי נכון למועד הגשת הסיכומים מטעמן, עומדת היתרה בחשבון המשותף על כ- 1,350,000 ש"ח; ובהינתן כי תשלומי האיזונים על-פי חוות-דעת שמאי בית-המשפט עומדים על-סך כולל של 689,000 ש"ח - אכן יש די בכספי העזבון כדי לאזן את ההפרש בין הצדדים וכן ממילא מתקיים התנאי שנקבע בצוואה כי ההפרש בין היורשות גבוה מ- 2% ועל-כן יש לפעול כפי הוראת הצוואה ולאזן בין המנות.

 

דיון

26. א. סעיף 51 לחוק הירושה קובע:         

 

"(א) ציווה המצווה נכס מסויים, יזכה בו הזוכה כמות שהיה הנכס במות המצווה.

 

(ב) אין הזוכה זכאי לדרוש מן היורשים האחרים סילוקו של שעבוד ששועבד בו הנכס על-ידי המצווה.

 

(ג) אין הזוכה זכאי לפיצוי מן היורשים האחרים אם במות המצווה לא היה הנכס בין נכסיו.

 

(ד) פירות הנכס ויציאותיו עד מות המצווה הם לחשבון העזבון, מאז ואילך הם לחשבונו של הזוכה, זולת אם זכה בנכס במועד מאוחר יותר."

 

ב. סעיף 109(ב) לחוק הירושה קובע:

 

"שבח הנכסים, פירותיהם וכל מה שבא במקום הנכסים ממנת המוריש עד לחלוקת העזבון - של העזבון הם, והוא הדין לגבי פחת הנכסים ולגבי התשלומים המוטלים עליהם."

 

ג. לכאורה וכאמור לעיל בהתאם להוראת סעיף 51(ד) לחוק הירושה ניתן לקבוע כי שכר דירה שהופק מכל אחת מן הדירות מיום פטירת המנוחה, יינתן למי שהדירות מיועדות לו על-פי הצוואה;

 

ואולם, סעיף 109(ב) לחוק הירושה מוסיף ומדייק כי כל עוד לא חולק העיזבון, פירות העזבון, לרבות שכר דירה מהנכסים שבעזבון, הינם רכוש וכספי העזבון ולא רכוש היורשות.

 

ד.  פרופ' שילה רואה בסעיפים 51(ד) ו- 109(ב) כסעיפים שמטרתם זהה וכדלקמן:

 

"סעיף 51(ד) דומה בתוכנו לסעיף 109(ב) לחוק... עם מות המצווה הנכס עובר לבעלות הזוכה ומאותה שעה ואילך כל מה ש"מוליד" הנכס שייך לזוכה בנכס. עם מות המוריש נפסק הקשר בינו לבין הנכס ועתה בא הזוכה במקומו של המוריש... בדרך-כלל שינוי סטטוס זה יחול עם מות המוריש, אולם לעיתים יש לחכות זמן מה. הזמן הקובע איננו מות מוריש אלא זכיית היורש, במידה והיא מתרחשת במועד מאוחר יותר."

(ראה שמואל שילה פירוש לחוק הירושה תשכ"ה-1965 (2002), כרך א' בעמודים 436-435)

 

ובהמשך:

 

"הסעיף (סעיף 109 לחוק הירושה מ.ד) איננו קובע איך מעריכים את הנכסים אלא מהו התאריך הקובע לגבי ההערכה. המחוקק בחר בזמן החלוקה כתאריך הקובע, ולא בתאריכים אפשריים אחרים כגון יום הפטירה. יש היגיון בקביעת המחוקק... עם מות המוריש היורשים הופכים להיות בעלים של הנכס, וכל ההשתלשלות שאחרי כן היא רק ביצוע הנובע מנפילת הירושה. עד החלוקה היו הנכסים שייכים ליורשים להלכה אבל לא למעשה; צודק יותר לחלק את הנכסים לפי שווים בעת שהיורשים מקבלים לידיהם את נכסי העזבון."

(ראה שילה, כרך ג' בעמוד 275)

 

ובהמשך הוסיף פרופ' שילה:

 

"עם הקביעה בסעיף-קטן (א) שבה התאריך הקובע הוא תאריך חלוקת הנכסים נדרש המחוקק להבהיר מה דינם של שינויים בערך הנכסים בין יום הפטירה ליום החלוקה ומה דינם של פירותיהם בתקופה זו. התשובה לכך ברורה וצפויה: שינויים בנכס , הן בקרן הנכס- שבח או פחת, והן בפירות הנכס- "של העזבון הם"...

 

סעיף 109 (ב) מרחיב את הוראות סעיף 51 שדן במנה בתוספת "כל מה שבא במקום הנכסים". זוהי הוראה המורה לנו מפורשות שאם, למשל הנכס אבד או התקלקל והוא מבוטח, יחולקו דמי הביטוח בין היורשים."

(ראה שם בעמוד 276)

 

ה. וראה גם דברי כב' השופט לוין ב- ע"א 314/79 שליין נ' עו"ד ברק, פ"ד לה(3), 225, 234:

 

" 'במות אדם עובר עזבונו ליורשיו'.

(סעיף 1 לחוק)

 

פטירת המוריש ואפילו צו ירושה, שניתן על עזבונו, אינם מקנים ליורשים זכויות בנכסים ספציפיים;

 

כך, למשל, נקבע בסעיף 7(ד) לחוק, כי "זכותו של יורש בנכס מסויים מנכסי העזבון אינה ניתנת להעברה, לשעבוד או לעיקול כל עוד לא חולק העזבון".

 

לא-זו-אף-זאת: אין יורש רשאי להסתלק מנכס מסויים מנכסי העזבון, כל עוד לא חולק העזבון (ע"א 834/75) וזכותו של היורש לגבי נכס מסויים מתגבשת, רק לאחר שנכסי העיזבון חולקו בהתאם לחוק."

 

27. א. חוק הירושה אינו מגדיר את מועד חלוקת העזבון. מועד מתן צו ירושה/צו קיום צוואה אינו "מועד חלוקת העזבון", מאחר והצו הוא דקלרטיבי בלבד, ואינו מקנה זכות בנכס ספציפי.

 

ב. חלוקת העזבון הינה המועד שבו נכסי העזבון, העוברים להלכה לבעלות היורשים מייד בשעת המוות, נעשים שייכים להם גם באופן מעשי (ראה ע"א 314/79 שליין נ' עו"ד ברק האמור לעיל).

 

העובדה שנכס מסויים רשום על-שם המנוח בלשכת רישום המקרקעין היא ראיה לכך שהנכס לא חולק והבעלות בו נתונה עדיין למנוח.

 

ג. ובמקרה זה שבפנינו, למרות שבצוואה הורתה המנוחה אלו נכסים יעברו לכ"א מהבנות הרי שבפועל לא בוצעו שינויים ברישום הנכסים לאחר פטירת המנוחה. יתר-על-כן, היורשות הסכימו משך השנים שמאז פטירת המנוחה על העברת מלוא ההכנסות לחשבון משותף אחד, מבלי להבחין בין שכר דירה שהתקבל מדירה זו או אחרת ומבלי להפריד בין הוצאות דירת יורשת זו או אחרת; כמו-כן הסכימו היורשות להמשיך לנהל כמקשה אחת את פירות העיזבון ולא לבצע בו חלוקה; לבסוף נלקחה כפרמטר גם העובדה שעיכוב חלוקת העיזבון משנת 2013 נבע בעיקר בשל מחלוקות בין היורשות - באשר לשומת הנכסים והאופן בו יחולק העיזבון ביניהן- משכך כיצד ניתן לטעון כי העיזבון כבר חולק בסמוך לפטירה?.

 

ד. מן המקובץ הרי שכאשר מדובר בעיזבון בלתי-מחולק, אין לאפשר ייחוס הכנסות של נכס פלוני לאותו יורש לפני חלוקת הירושה וכך אף פעלו היורשות שעה שריכזו את כל ההכנסות מנכסים וכן ההוצאות בגינם, בחשבון המשותף ולא גבו הכספים לחשבונן הפרטי.

 

28. א. בהליך זה עתרו התובעות למתן צו לחלוקת העזבון - מאחר ומאז פטירת המנוחה וחרף חלוף שנים לא הגיעו הצדדים לעמק השווה באשר לאופן חלוקת העזבון; לא ברור כיצד עובדה זו דרה בכפיפה אחת עם טענת הנתבעת כי עיזבון המנוחה חולק בסמוך לפטירה; לא-זו-אף-זו מטענות הנתבעת עולה כי הכספים שנצברו בחשבון המשותף אמורים להתחלק באופן שווה בין היורשות (1/3 לכל יורשת) ולא לפי דמי השכירות (השונים) ששולמו בפועל לכל דירה ודירה ולפי הזכויות בנכס- גם זאת לא מתיישב עם הטענה כי העיזבון חולק וכי פירות כל דירה מגיעים ליורש בהתאם לזכויות בנכס.

 

גם ההוצאות שהיו כרוכות בניהול העזבון עבור כל שש הדירות- שולמו מהחשבון המשותף כך שכל שלוש היורשות נשאו בכל ההוצאות של כל 6 הדירות במשותף ולא על-ידי כל אחת מהיורשות בנפרד בגין כל דירה שמיועדת לה - יש גם בכך ללמד על המשך ניהול נכסי העזבון והיעדר חלוקתו.

 

ב. הפנו התובעות כאמור, למכתבו של בא-כוח הנתבע דאז, עו"ד צ. מיום 10.07.14 לפיו מודה הנתבעת באמצעות בא-כוחה דאז כי הסכום לחלוקה עומד על-סך של כ- 650,000 ש"ח לצורך איזון וחלוקת כספים - זהו הסכום אשר היה באותה עת בחשבון המשותף קרי באותו מועד הודתה הנתבעת כי הכספים בחשבון המשותף הינם חלק מפירות העזבון העומדים לחלוקה ועל-כן לא ברור כיצד יכולה הנתבעת לטעון כעת אחרת.

 

ג. גם לפי מטרת הצוואה ותכליתה, אין ללכת בדרך המותווית בסעיף 51(ד) לחוק אלא יש לפעול על-פי סעיף 109(ב) לחוק, נראה שזה היה רצון המנוחה וכוונתה עת קבעה על איזון בשווי הנכסים ואז שכר הדירה שהתקבל מכל שש הדירות הינו רכוש העזבון.         

 

ד. אשר-על-כן נחה דעתי לקבוע כי בניגוד לטענת הנתבעת, העזבון דנן לא חולק. זהו מהות ההליך שהונח בפניי, היורשות הסכימו למעשה להמשך התנהלות העזבון והפקדת מלוא דמי השכירות שנגבו מכל הנכסים בחשבון המשותף מבלי לחלקם ועל-כן אלו הם גם פירות העזבון מיום הפטירה ועד היום וכי הסכום המצוי בחשבון המשותף כיום הוא הסך הקובע לצורך ביצוע האיזונים.

 

ה. נוכח מסקנתי דלעיל ובהינתן כי יש די בכספי העזבון לבצע תשלומי האיזונים, אין צורך לדון בטענות הנתבעת בדבר התקיימות האמור בסעיף 3.4 סייפא אולם אוסיף מספר מילים לעניין זה.

 

29. א. כאמור, סעיף 3.4 קובע 2 תנאים מצטברים שבהם לא יבוצעו איזונים.

 

ב. בהתייחס ליתרת כספי העזבון שעומדת לחלוקה - ראה לעיל וכאמור. כעת אבחן האם "ההפרש באיזון... קטן מ- 2%" על-פי חוות-הדעת של מומחה בית-המשפט הנתבעת קיבלה שתי הדירות היקרות (בשווי כולל של 4,279,000 ש"ח) ולכן איננה זכאית לתשלום כלשהו;

 

התובעת 1 - קיבלה שתי דירות בשווי של 4,073,000 ש"ח ולכן זכאית לתשלום איזונים בסך של 206,000 ש"ח; ואילו התובעת 2 - קיבלה שתי דירות בשווי של 3,796,000 ש"ח ולכן זכאית לתשלום איזונים בסך של 483,000 ש"ח.

 

תשלום האיזון אשר זכאית לו --- ובהתייחס לחלקה בעזבון - גבוה מ- 2% (עומד על כ- 5%) תשלום האיזון אשר זכאית לו --- ובהתייחס לחלקה בעזבון - גבוה מ- 2% (עומד על כ- 12%).

 

ג. דהיינו, גם תנאי זה של המנוחה לא התקיים ונוכח גובה סכומי האיזון - יש לשלמם ועל-פי הנחיות המנוחה.

 

סוף דבר

30. א. אני מורה על מתן צו לרישום הזכויות בנכסי הנדל"ן כמפורט בצוואה, על-שם כל אחת מהיורשות המנויות בצוואה; יש להגיש פסיקתאות מתאימות.

 

ב. אני מורה על מתן צו לתשלומי האיזון בין הצדדים מתוך החשבון המשותף, כאמור וכמפורט בחוות-דעת השמאי שהוגשו על-ידי מומחה בית-המשפט קרי סך של 206,000 ש"ח לתובעת 1 וסך של 483,000 ש"ח לתובעת 2; לסכומים אלו יתווספו הפרשי הצמדה ממועד קבלת חוות-דעת השמאי מיום 27.07.17 ועד התשלום בפועל.

 

ג. אני מורה כי לאחר תשלומי האיזון כאמור בסעיף ב' לעיל, תחולק יתרת הסכומים המצויה בחשבון המשותף באופן שווה בין שלוש היורשות.

 

ד. נוכח התנהלות הצדדים ונוכח מסקנתי דלעיל, מחייבת הנתבעת בהוצאות התובעות בסך של 30,000 ש"ח, לכל אחת מהתובעות (ובסה"כ 60,000 ש"ח)."

 

© כל הזכויות שמורות לעו"ד שלומי נרקיס. אין להעתיק ו/או להפיץ תכנים ו/או קטעים ממאמר זה, בכל צורה שהיא הן דרך אמצעי אלקטרוני ומכני, לרבות צילום, הקלטה, הקלדה וכיו"ב ללא אישור של עו"ד שלומי נרקיס מראש ובכתב.