נעים להכיר, נטל הראיה והשכנוע

פורסם : 03.07.2019

הדפסת המאמר

שלח לחבר

נעים להכיר, נטל הראיה והשכנוע

מאת: שלומי נרקיס, עו"ד ונוטריון

לפני שהינך מתיישב/ת להכין את כתב ההתנגדות לצוואה, כדאי שתכיר/י את נטל הראיה והשכנוע בדיני צוואות.

 

כלל ידוע הוא בדיני צוואות, כי מקום ולא נפל פגם או חסר בצורתה של צוואה, כי אז על המתנגד מוטל נטל השכנוע והוא זה הפותח ראשון בהבאת ראיותיו. יוער, כי צוואתו של אדם שאינה לוקה בפגם שבצורה עומדת בחזקת כשרות והמתנגד לקיומה עליו הראיה.

 

על כלל זה חזר בית-המשפט העליון ב- ע"א 587/85 {שטרק נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3), 227 (1987)}:

 

"בצוואה לא היה כל פגם בצורה או כל פגם אחר הפוסל את תוקפה מבחינת צורת עריכתה החיצונית. נטל ההוכחה בדבר קיום פגמים בצוואה - רבץ על המערערת שהתנגדה לקיום הצוואה."

 

זאת ועוד. בהיעדר טענה לקיום פגם בצוואה לרבות פגם בנוגע להצהרת המצווה בפני עדים, למשל, אין צורך להעיד את העדים שהמנוח "הצהיר בפניהם עובר לחתימתו שזו צוואתו" {ראה גם ע"א 2098/97 בוסקילה נ' בוסקילה, פ"ד נה(3), 837 (2001); ע"א 130/77 עוזרי נ' עוזרי, פ"ד לג(2), 346 (1979)}. ללמדך, כי מקום ומועלית הטענה בדבר פגם, יש להעיד העדים לצוואה.

 

מכלל זה למדים אנו כי בהתקיים פגם או חסר בצורתה של צוואה, כי אז נטל הבאת הראיה מוטל על המבקש קיומה {ראה גם פרופ' ש' שילה פירוש לחוק הירושה תשכ"ה-1965}.

 

כלל זה מתחייב לאור הוראת סעיף 25 לחוק הירושה, משזה מורה כי על מבקש קיום הצוואה לשכנע את בית-המשפט כי למרות הפגם או חסר שנפל בצוואה שלא במרכיב יסוד, אלא בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיפים 19, 20, 22 או 23 {הליכים או פרטים בצוואה בכתב יד, בעדים, בפני רשות או בעל פה} או בכשרות העדים, הרי יש לקיימה ובתנאי כי לא היה לבית-המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה.

 

ישאל השואל - כיצד מרימים נטלים אלה ומשכנעים באמיתות הצוואה?

 

על רצונו של מצווה ניתן ללמוד מאחרים, ומכאן הזהירות הנדרשת בבואנו לייחס לו רצון כזה או אחר. יחד-עם-זאת, חוק הירושה וההלכה הפסוקה אימצו את העיקרון "מצווה לקיים דברי המת" המטיל על המתנגד לקיום הצוואה להראות כי היא פגומה, כאשר סעיף 25 לחוק הירושה, מבטא את גישת המחוקק לפיה לא הצורה היא העיקר, אלא התוכן, וכדברי כב' השופט חיים כהן ב- ע"א 869/75 {בריל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לב(1), 98}:

 

"לא הצורה עיקר אלא התוכן, לא הקנקן אלא מה שיש בו, וכמו דיני היושר מימי עולם, כך המחוקק דנן מביט את כוונת העושה ולא אל צורת המעשה."

 

נדגיש, כי משמדובר בצוואה, עסקינן במסמך שאינו יציר הרגע בו היא נערכה, והיא תוצר של מחשבה תחילה בסופה מקבל המצווה החלטה כיצד תיראה צוואתו ומי יזכה בעזבונו. רק משבא המצווה להוציא החלטה זו אל הפועל, הוא פונה לעורך-דין או לרשות מוסמכת, קובע מועד לקיום פגישה, ובמהלכה מעלה לפניהם את רצונו.

 

עורך הצוואה האמון על קיום הפגישה בתנאים שמתווה הדין, ללא נוכחות הנהנים, רושם את רצון המנוח ואת בקשתו, את פרטי הנהנים, ולאחר מכן מעלה את כל אלה על הכתב במסגרת צוואה שהוא מכין עבור המצווה. נוסח זה מועבר לעיונו של המצווה, או שמוסבר בפניו ורק לאחר מכן, ככל שאין לו הערות לגביו, חותם הוא עליו לפני עדי הקיום שחותמים אף הם על הצוואה.

 

נוכח הדברים האמורים, לא יהיה חולק כי בחינת רצונו של המנוח, והאם הצוואה אכן משקפת רצון זה, אמורה להתמקד, בעיקרו-של-דבר, בשתי נקודות שעל ציר הזמן, הראשונה היא במועד בו שיתף המצווה את עורך הצוואה - עורך-הדין שניסח את הצוואה ברצונו, ואילו השניה, במועד בו חתם המצווה על הצוואה לפני עדים.

 

על-כן נודעת חשיבות רבה לעדותם של אלה מאחר שהמצווה בחר לשתפם בסוד ענייניו, שעה שהשיחות שניהל עם עורך הצוואה ועם עדי הקיום, אמורות להתקיים במעמדם של אלה בלבד, ללא נוכחות צדדי ג', נהנים, קרובי משפחה ואחרים.

 

לעדות כאמור נודעת חשיבות רבה גם מן הטעם לפיו, כעיקרון, המידע בדבר נסיבות עריכת הצוואה, המפגש המקדים עם המצווה והמפגש המאוחר שבו חתם על צוואתו, אינו עומד לרשות המתנגד שעל-פי-רוב לא היה שותף למפגשים אלה.

 

בהקשר זה נדרשת שקיפות מלאה, גם ביחס לפעולות נוספות שנעשו באותו מעמד, גם אם אינן בגדר עריכת צוואה אלא מסמכים משפטיים נוספים עליהם חתם המצווה, ואשר יש בהם כדי לספק אינדיקציות נוספות לגבי רצונו באותו מועד, ומה יעלה בגורל עזבונו ורכושו.

 

סיכומו-של-דבר, לגבי נסיבות עריכת הצוואה חיים אנו מפי אותם עדים, ועל המעוניין בקיום הצוואה לדאוג להעדתם, במיוחד מקום ונפל פגם בצוואה  {וכפי שהיה ב- עמ"ש (חי') 65589-12-18 ע' ע' ואח' נ' א' ע', טרם פורסם (25.06.19)}.

 

מקום וקיים פגם צורני בצוואה, נטל השכנוע עובר אל מבקש הקיום בהתאם להוראת סעיף 25 לחוק הירושה, הן לעניין אותו פגם, והן לעניין היעדרה של השפעה בלתי-הוגנת {סעיף 30 לחוק הירושה} ואי-נטילת חלק בעריכת הצוואה {סעיף 35 לחוק הירושה} - למשל.

 

ומה היא מידת השכנוע הנדרשת מהמבקש קיום הצוואה למרות הפגם? בפסיקת בית-המשפט העליון, שקדמה לתיקון תשס"ד לחוק הירושה, נפסק שנדרשת "וודאות מוחלטת, ללא שום ספק, באמיתותה של הצוואה... עד שיהיה ביטחון מלא כי המסמך על כל חלקיו, המוגש כצוואה, הוא אמיתי, וכל ספק בעניין פועל לרעתו (של מבקש קיום הצוואה), ומונע את קיום המסמך כצוואה" {ע"א 564/71 אדלר נ' נשר, פ"ד כו(2), 787}.

 

נעיר, כי סעיף 25 לחוק הירושה נוקט בלשון "לא היה לבית-המשפט ספק, כי היא משקפת את רצונו החופשי האמיתי של המצווה". לא נאמר "ספק של ממש" או "ספק סביר", אלא "ספק" בלבד. ב- ע"א 2098/97 {בוסקילה נ' בוסקילה, פ"ד נה(3), 837} נפסק {על-פי דעת הרוב} כי רף ההוכחה והשכנוע הנדרש הוא מעל לספק סביר.

 

© כל הזכויות שמורות לעו"ד שלומי נרקיס. אין להעתיק ו/או להפיץ תכנים ו/או קטעים ממאמר זה, בכל צורה שהיא הן דרך אמצעי אלקטרוני ומכני, לרבות צילום, הקלטה, הקלדה וכיו"ב ללא אישור של עו"ד שלומי נרקיס מראש ובכתב.